למעלה משלושים פסוקים בפרקים ט'-י' מקדיש משה להוכיח לעם שלא בצדקתם יירשו ארץ. מדוע חשוב כל כך למשה להדגיש נקודה זו?
הסקירה כולה וההוכחות לטענה ש"לא בצדקתך ה' אלהיך נֹתן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה כי עם קשה ערף אתה" (ט', ו) בפרקים ט'-י' לא באו אלא להכין את המסקנה המפורטת בהמשך (י', יב-טז). לוּ חשב עם ישראל שבצדקתו יירש ארץ, יכולה הייתה מחשבה זו להביאם לידי זחיחות דעת בעבודת ה'. כביכול אין הם חייבים דבר לא-ל, שהרי בצדקתם ירשו ארץ, כאותו אדם שיצא צדיק בדינו, ואין הוא חייב דבר לדיין. ממילא לא היו מוכנים מבחינה נפשית להתייחס כראוי לדרישת ה' מהם, דרישה המפורטת בפרק י' בפס' יב ואילך. מאידך, המחשבה שלא בצדקתם ירשו ארץ, וחסד עשה ה' איתם בהכניסו אותם לארץ, תעמיד את העם בתחושה של מחויבות מתמדת לא-ל ובצורך למלא את דרישותיו כדי להצדיק את חסדו של ה' איתם.
מבחינה זו דומה אזהרת משה "אל תאמר בלבבך... בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת" (ט', ד) לאזהרתו בפרק הקודם "פן תאכל ושבעת... ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (ח', יב-יז). בשני המקרים מזהיר משה את העם מפני תחושה של שביעות רצון עצמית, תחושה שיש בה סכנה רבה. כשם שבפרק ח' מביאה אמירה זו לשכחת ה', כך בפרק ט' יכולה אמירה זו להביא לידי הגסת דעת במחויבות כלפי ה'. ואף ששם מדובר על שביעות רצון עצמית מבחינה חומרית, ואילו בפרק ט' מדובר בשביעות רצון עצמית מבחינה רוחנית, הסכנה שבשתיהן אחת היא. הסכנה בשביעות רצון עצמית מבחינה רוחנית איננה נופלת מהסכנה בשביעות רצון עצמית מבחינה חומרית, ולפעמים אף עולה עליה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון