להחזיר את אבשלום הביתה

דוד כבר ידע כנראה את דעתו של יואב, אשר צידד בהחזרת אבשלום, ועל כן זיהה את שולחה של התקועית. ובכל זאת נזקק יואב לתחבולות כדי לשכנע את המלך. התחפושת נועדה איפוא לא למלך בלבד, אלא לפרוץ מחסום אחר שלא היה בכוחו של יואב לפרוץ.
על פי הדין אבשלום לא היה חייב מיתה. ואף על פי כן אבשלום מיהר לברוח לגשור, כי ידע ש"כל אלו הרצחנים... אם רצה מלך ישראל להרגם בדין מלכות ותקנת העולם - הרשות בידו" (רמב"ם הלכות רוצח ב, ד). ואין לך תקנת עולם יותר מהריגת רוצח אחיו באופן כל כך קר, מתוכנן ומחושב. זהו המקום להתערבות משפט המלך, אשר יוקיע את הרצחנות, האכזריות והבוגדנות.
אבל בריחתו של אבשלום אינה רק בריחה מפני סכנה, אלא יש בה גם מידה של המרת עונש המוות בעונש אחר. הדם השפוך מחניף את הארץ וזועק מן האדמה. לארץ לא יכופר אלא בדם שופכו. הוא מכתים את הרוצח, ורוצח בשגגה שאינו נהרג הופך למנודה ומוחרם, ומורחק על ידי החברה והארץ. גלותו של אבשלום בגשור, אף שאינה חובה על פי הדין, מבטאת עונש חברתי, שאותו מטילה החברה שאינה יכולה להשלים עם רצחנות ומקיאה אותה מתוכה.
משום כך אין החזרתו של אבשלום תלויה רק בדוד. הוא יכול לוותר על קיום דין המלכות במקרה הזה, אבל המחילה לאבשלום והשבתו תלויות גם בעם, והן בלתי אפשריות כאשר אות קין הוטבע במצחו, והוא מוחרם ומנודה על ידי החברה.
את הטאבו הזה רוצה יואב לפרוץ. פנייתה של האשה התקועית חושפת רבדים עממיים של הסכמה ודחיפה להחזרת אבשלום, אשר עתה, בצירוף שבועת דוד, שוברות את החרם לחלוטין. מכאן הצורך שלה להמשיך ולשמור על סיפור הכיסוי. אין היא עושה זאת בגלל דוד, אלא למען העם ממנו היה ביטול החרם צריך לבוא.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז מלך - עיונים בספר שמואל', בהוצאת מדרשת הגולן