להאמין למרות הכל

לקראת חתימת ספרו אומר חבקוק שני משפטים שלכאורה יש ביניהם ניגוד:

"כִּי תְאֵנָה לֹא תִפְרָח וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה זַיִת וּשְׁדֵמוֹת לֹא עָשָׂה אֹכֶל גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים.

וַאֲנִי בַּה' אֶעְלוֹזָה אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי" (יז-יח)

אם הכל רע - התאנה לא פורחת, ואין יבול בגפנים, מדוע הנביא עולז?

המדרש מזמין אותנו לקרוא את הפסוקים הללו לאור סיפור שלכאורה כלל לא קשור לכאן - סיפור לידת יצחק:

""כי תאנה לא תפרח" זה אברהם…

"ואין יבול בגפנים" זו שרה…

חזרה שרה ואמרה: מה אני מובדה סברי מן בריי (= מה אני מאבידה תקוותי מבוראי?!) אלא "ואני בה' אעלוזה אגילה באלהי ישעי",

אמר לה הקדוש ברוך הוא: את לא אובדית סיברך, אף אנא איני מובדית סיברך אלא "וה' פקד את שרה" וגו' (בראשית כ"א, א)"

(בראשית רבה פרשה נג)

התאנה והגפן הכחושים של חבקוק הופכים במדרש לאברהם ושרה הקשישים. גילם המופלג אמור היה לגרום לאבדן תקווה לצאצאים, אך "ואני בה' אעלוזה" - שרה בוחרת להאמין.

החיבור בין סיפור לידת יצחק לחבקוק, ש'נתפר' דרך דרשנות מפליגה של הפסוק, בעצם שם את האצבע על מוטיב מרכזי בספר חבקוק. יותר מבכל שאר ספרי הנבואה, מתמקד חבקוק בספרו בשאלת הביטחון באל. חבקוק פותח את ספרו בתחושה שהאל אינו נוכח, שהאדם מופקר, הוא מסיים בקביעה - 'אף על פי כן' - למרות הכל בוחר חבקוק להאמין. המציאות שמולה ניצב חבקוק נראית כמכחישה את השגחת האל, ובכל זאת אומר חבקוק, גם שנראה שהכל יבש, יש תקווה. כתקוותם של אברהם ושרה.

באדיבות אתר 929