ההליכה אחרי תכונות הרחמים, החסד וכדומה שהן ממידותיו של הקב"ה, יש לה שתי מטרות: מטרה אחת היא קניית ערכים מוסריים ונכונים, ומטרה שנייה היא דבקות בקב"ה, קירבה וחיבור למקור השכינה.
בפרק י"ג נאמר: "אַחֲרֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ... וּבוֹ תִדְבָּקוּן" (ה).
הגמרא במסכת סוטה (יד ע"א) שואלת כיצד ניתן ללכת אחרי השכינה? והרי "ה' אלוקיך אש אוכלה הוא" (ד', כד):
"ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: "אחרי ה' אלהיכם תלכו" (דברים י"ג, ה), וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא" (שם ד', כד), אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה: מה הוא מלביש ערומים... אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים... אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים... אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים... אף אתה קבור מתים".
כלומר, השאיפה היסודית שצריכה להיות לאדם היא ללכת אחרי ה' ולהידבק בו. אולם אי אפשר ללכת אחרי השכינה, ולכן יש ללכת אחרי מידותיו של הקב"ה.
בדברי הרמב"ם (דעות א, ה-ו) ניתן לראות רעיון אחר:
"ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר "והלכת בדרכיו" (דברים כ"ח, ט). כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש...".
מהו ההבדל בין שני המקורות?
במקור של הגמרא, "אחרי ה' א-להיכם תלכו", משמע שהמטרה היא הדבקות בקב"ה וההליכה אחרי השכינה, והדרך לעשות זאת היא על ידי הליכה אחר מידותיו: להלביש ערומים, לקבור מתים וכדומה.
אולם המקור של "והלכת בדרכיו" משמעו שמי שרוצה לנהוג במידות טובות, ינהג במידותיו של הקב"ה.
כלומר, הפסוק "אחרי ה' א-להיכם תלכו" עוסק ברצון לדבקות דתית (ומתוך כך בעבודת המידות), ואילו הפסוק "והלכת בדרכיו" לא מדבר על דבקות דתית, אלא על דרך להתנהגות מוסרית נכונה וראויה, שמי שרוצה לאמץ אותה צריך ללכת בדרכי ה'.
ההליכה אחרי תכונות הרחמים, החסד וכדומה, יש לה שתי מטרות: מטרה אחת היא קניית ערכים מוסריים ונכונים, ומטרה שנייה היא דבקות בקב"ה, קירבה וחיבור למקור השכינה.