לבער את הקוצים בזמן

בשנים מעוטות גשמים אין זו תופעה נדירה, ובייחוד בשדות ענתות שתבואתם סובלת ביותר. קוצי הבר, אשר בהם יש מינים מיוחדים לאזור-הספר הזה שבין ההרים והמדבר, משגשגים במקרה זה יותר מן הרגיל, כי התנאים הקשים אינם מזיקים להם, שהרי מראשית בריאתם מתאימים הם לתנאים כאלה. ויתר על כן, מתוך התנאים הרעים הושמדו או ניזוקו צמחי התרבות - תבואות הזרע, ועל ידי כך התפנו השטחים להתפשטות בלתי מוגבלת של הקוצים.

עכשיו נבין באופן מוחשי את המשל החקלאי אשר מביא ירמיהו בקריאתו הנרגשת להיטהרות המוסרית והחברתית. ה׳ קורא בפי הנביא בפסוק ג: "כִּי כה אָמַר ה' לְאִישׁ יְהוּדָה וְלִירוּשָׁלַם נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קצִים". לאיכרי ירושלים וסביבותיה, ובייחוד לתושבי אזור-הספר, אמר המשל הזה יותר מנאומים גרידא. כי הדברים הזכירו להם את עבודת השדה, תקוותיה ואכזבותיה, ורק הם יכלו לחדור עמוק ללבבם, ולעורר בו היקש גם אל דרכי חייהם במוסר ובדעת ה׳.

מה מצייר משל זה? בשלהי הקיץ מלאים השדות קוצים, בייחוד לאחר חורף שבו התמעטו הגשמים המאוחרים ועל ידי כך נשחתה התבואה והקוצים ירשו את מקומה בהמוניהם, האיכר, אשר לשם זריעת שדהו יסתפק בחרישה רגילה לפני הגשמים, יעמיק בכך את צרתו: שהרי בעצם חרישתו בשדה הקוצים הוא זורע אותם במו מחרשתו בשדהו, ואחר כך הולך הוא בתלם וזורע את תבואתו אל זרעי הקוצים הרבים אשר נזרעו בתלם הזה בעת החרישה. לפיכך, על הדואג להצלחת תבואתו וניקיון שדהו לבער ממנו את הקוצים בעוד מועד, כלומר: לפני שיבשילו פירותיהם זרעונים. הווה אומר, עוד בקיץ, לערך בתקופת הפריחה.

הוא אשר קורא ירמיהו בתחילת פרק ד׳: ׳"אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה׳ אֵלַי תָּשׁוּב, וְאִם תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי ולא תָנוד: וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה׳ בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה, וְהִתְבָּרְכוּ בו גּוים וּבו יִתְהַלָּלוּ" (א-ב) כלומר: על עם ישראל לשוב מדרכיו הרעים בעוד מועד - ואז יבוא על שכרו.

וליתר הסבר לעם מביא הוא בפסוק הבא את משלו מחיי השדה. אולם אם לא יעשו זאת, יבוא העונש הנורא שהוא מפרטו בפסוקים הבאים. כאשר תתפשט הרעה בעם כקוצים בשדה ולא תהיה לו עוד כל תקנה, וההרס המדיני בוא יבוא.

מתוך הספר 'אור חדש על ספר ירמיהו', בהוצאת עם עובד