יאשיהו, כמו שלמה ואחאב, מקבל בשורה - הגזירה על ממלכתו תדחה לימי בנו. אולם בניגוד לשלמה שנמנע מתגובה ובניגוד לאחאב שמוסיף להרשיע, יאשיהו מנצל את הזמן לתשובה, ועל כן במותו זוכה לקבורה מכובדת.
שלושה מלכים זכו להבטחה עצובה: האסון העתיד לבוא על ממלכתם יידחה, ויגיע רק בימי בניהם. מלכותכם אתם, נאמר להם, תסתיים לפני בוא האסון: שלמה, אחאב ויאשיהו.
דחיית פסק דין היא בשורה טובה לנידון. לכאורה: יכול הוא להרגיש עצמו חופשי לעשות כל מה שבלבו. העונש לא יבוא עליו. אם נשווה את תגובת אחאב לתגובת יאשיהו, נוכל להבין ולו במעט מדוע כל כך משבח הכתוב את יאשיהו ומדוע הוא מגנה את אחאב.
הבשורה על דחיית העונש מגיעה לאחאב אחרי חטאו בכרם נבות. הבשורה מתממשת: "וישבו שלש שנים, אין מלחמה בין ארם ובין ישראל" (מלכים א כ"ב, א). מיד אחר כך מתגבשת קואליציה של מלך יהודה ומלך ישראל כדי לעלות על רמות גלעד. מלך יהודה מבקש מאחאב לדרוש את דבר ה', ואחאב מביא את ארבע מאות נביאיו המזמרים בקול אחד: "עלה ויתן אדוני ביד המלך" (שם, ו). נביא אמת אחד מזהיר את אחאב מצאת למלחמה ואחאב כולא את הנביא בבית הסוהר, עד "בואי בשלום" (שם, כז). נבואת האסון, כמובן, מתגשמת.
יאשיהו שומע את הבשורה. הוא מגיב. לא כשלמה המלך שאין אנו שומעים כל תגובה מצידו לבשורה. לא כאחאב הנהנה משלוש שנות שקט ומיד מצטרף למלחמה מסוכנת בה הוא מאבד את חייו. יאשיהו מגיב. הוא מנצל את הזמן. הוא מכנס את כל זקני יהודה וירושלים, ואת כל איש יהודה ויושבי ירושלים, וקורא באוזניהם את כל דברי ספר הברית. מסיר את כל התועבות מכל הארצות אשר לבני ישראל "ויעבד את כל הנמצא בישראל לעבוד את ה' אלהיהם" (לג). ומיד אחר כך הוא חוזר ומקריב את קרבן הפסח.
תשע עשרה שנים עברו מאז שמע את הבשורה על דחיית העונש. והנה מסע מלחמה של פרעה נכה מלך מצרים (ל"ה, כ). הוא עובר בארץ, ללא כוונות תקיפה. יעד מסע המלחמה שלו - כרכמיש על פרת. אבל יאשיהו חושב כי הגזירה רחוקה. בבקעת מגידו נפגשים הצבאות. חץ נורה, יאשיהו נפגע. לירושלים מגיעה רק גופת המלך ההרוג. האסון הגיע. בנו עולה למלוכה, אבל מספיק למלוך שלושה חודשים בלבד.
אחאב יוצא גם הוא למלחמה. גם שם נורה חץ תועה. אחאב נפגע. לשומרון הובאה גופתו של המלך אחאב.
על יאשיהו בכו וקוננו ירמיהו והשרים והשרות. את דמו של אחאב רחצו על בריכת שומרון. הכלבים לקקו את דמו, והזונות רחצו. כדבר ה' אשר דיבר.
שני מלכים. שני אסונות הרובצים לפתח. האחד תופס את גורלו ומנצל את ימיו. השני בטוח בטחון יהיר בהצלחתו. האחד נקבר כאשר לב העם עמו; האחר גורם להתפוררות עמו.
שני מלכים; האחד ירא את הא-להים, והאחר את דעת הקהל.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת