לא תחמוד - בין יתרו לואתחנן

"לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ (ס) לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ (פ)" (פרשת יתרו, שמות כ', יד)

"וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ (ס) וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ (ס)" (פרשת ואתחנן, דברים ה', יח)

ניתן למקד את איסור "לא תחמוד" בשתי זוויות ראייה שונות.

מזווית ראייה אחת - אדם החומד את ביתו של חברו עובר על איסור חמור יותר מאדם החומד את עבדו, שפחתו או אשתו. התורה מדגישה במספר מקומות את חשיבות נחלתו של האדם. שֵם האדם מוקם על נחלתו, והמשפחה מצווה לגאול אותה אם מישהו רכש אותה ממנה. החשיבות הערכית של הנחלה, מעבר לחשיבות הממונית שלה, מודגשת בסיפור כרם נבות (מלכים א כ"א). מסיבות אלו, הדיברות שבפרשת יתרו מבחינות בין האיסור לחמוד בית לבין האיסור לחמוד דברים אחרים.

אמנם, מזווית הראייה של האדם - ברור שאשתו של אדם אחר אינה סתם ממון השייך לו, ואדם החומד את אשתו של חברו עובר על איסור חמור במיוחד. לכן, עשרת הדיברות שבפרשת ואתחנן מבחינות בין "לא תחמוד אשת רעך" לבין "לא תתאווה בית רעך" וכו'.

מסתבר, שההבדל בין שתי זוויות הראייה הללו משקף הבדל יסודי יותר הקיים בין הדיברות הראשונות (של פרשת יתרו) לבין הדיברות האחרונות (של פרשת ואתחנן). הדיברות האחרונות שונות מהדיברות הראשונות בשל חטא העגל. בעקבות חטא העגל, עם ישראל הפך לשותף פעיל בעבודת ה'. לאחר שעם ישראל הוכיח שהוא מעוניין לפעול למען אלוקיו, ואינו מעוניין להישאר סביל - הוא הפך לשותף מלא בעשיית המשכן, ושותפות זו מתבטאת גם בתוכן הדיברות. כיוון שעם ישראל הפך לשותף פעיל - הדיברות השניות מנוסחות מנקודת המבט של האדם, ולא מנקודת המבט של הקב"ה, ולכן במקום להדגיש את האיסור לחמוד נחלה ובית, הדיברות האחרונות מדגישות את האיסור לחמוד אישה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון