ירמיהו מבקר את העם על הזנחת דרך ה', על ידי משל לאשה המטפחת את יפיה ומזניחה את עבודת השדה.

 

הפרק נפתח בבקשה של הקב"ה לעם ישראל: "כִּי־כֹה אָמַר ה' לְאִישׁ יְהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל־תִּזְרְעוּ אֶל־קוֹצִים׃" (פסוק ג) יש לכם אדמה, פוטנציאל, תטעו בה עצים, אל תזרעו קוצים. תהיו טובים ואל תחטאו. "פֶּן־תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם" (ד) -  כשזורעים קוצים, בסוף אש יוצאת ואוכלת אותם.
לאחר אזהרה זו, באים פסוקים רבים וארוכים המתארים את מה שיקרה אם עם ישראל לא יקשיב לאזהרה ולא יחזור בתשובה. אולם, אף אחד לא זורע במכוון קוצים. הם צומחים במצבי הזנחה.
בסוף התיאור הכואב אנו פוגשים תיאור של עם ישראל כאשה: "וְאַתְּ שָׁדוּד מַה־תַּעֲשִׂי כִּי־תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי־תַעְדִּי עֲדִי־זָהָב כִּי־תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי מָאֲסוּ־בָךְ עֹגְבִים נַפְשֵׁךְ יְבַקֵּשׁוּ׃" (ל'). הפסוק מתאר אישה הדואגת לטפח את עצמה בתכשיטים שהיא יצרה ושוכחת לטפח את האדמה שהקב"ה יצר, לשמור את מצוותיו. הפרק קורא לעם ישראל לעזוב את ההתעסקות בעצמם ולעבוד את הקב"ה תוך שימוש בניגוד שבין האדמה ה'טבעית' לבין התכשיטים ה'מלאכותיים'.

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער.