זכריה תובע יושר וניקיון כפיים. הוא מזכיר לנו, שהקב"ה יכול לשפוט את האדם על מעשיו, גם כאשר מבחינה ציבורית הוא טהור, כביכול. מגילת האלות תכלה את הרכוש הגנוב ואת הבית שהסתיר אותו, כשם שהיא מכלה את הסוטה מקרבה.
"וָאָשׁוּב וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה מְגִלָּה עָפָה: וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר אֲנִי רֹאֶה מְגִלָּה עָפָה אָרְכָּהּ עֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרָחְבָּהּ עֶשֶׂר בָּאַמָּה: וַיֹּאמֶר אֵלַי זֹאת הָאָלָה הַיּוֹצֵאת עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ כִּי כָל הַגֹּנֵב מִזֶּה כָּמוֹהָ נִקָּה וְכָל הַנִּשְׁבָּע מִזֶּה כָּמוֹהָ נִקָּה: הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו" (א-ד)
בתורה (במדבר ה', יא-לה) נאמר דינה של אישה סוטה, שבגדה בבעלה ונאפה עם גבר זר. מדרכו של ניאוף שהוא נעשה בסתר, באין רואה ובלא עדים, ושני הנואפים יכולים למחות את פיהם ולעמוד נקיי כפיים, כביכול, מבחינה ציבורית. התורה אינה יכולה להשלים עם הרס חיי המשפחה התקינים באמצעות בגידה וניאוף. בעת שלבעל יש סיבות (טובות!) לחשוד באשתו ובמאהב, הוא מביא אותה למקדש אל הכהן. הכהן כותב את קללת הסוטה הנואפת על מגילה בכתב של ספר תורה ותפילין, והכתיבה כוללת גם את שמו המפורש של הקב"ה כמעניש. על האישה, הנשבעת במקדש בשם ה' שלא נאפה, לשתות את המים שלתוכם נמחו אותיות המגילה ועימן שמו המפורש של ה'. אם אכן נאפה ונשבעה בשם ה' לשקר, המים חומרים את בני מעיה "וצבתה בטנה ונפלה ירכה והיתה האשה לאלה בקרב עמה" (במדבר ה', כז). לנואף עם האישה קורה דבר דומה.
זכריה הנביא מוסיף על הכתוב בתורה תהליך דומה שמתרחש לא רק בנואפים הנשבעים לשקר, אלא גם בגנב, הנשבע בשם ה' שכפיו נקיות מעוול. מגילת האלות (הקללות) תכלה את הרכוש הגנוב ואת הבית שהסתיר אותו, כשם שהיא מכלה את הסוטה מקרבה. זכריה מדבר הרבה על הצורך ביושר ובאמת בין אדם לחברו. בשרשרת חזונות תקומת ירושלים שאנו עוסקים בהם, הוא תובע גם את היושר וניקיון הכפיים. הוא מזכיר לנו, שהקב"ה יכול לשפוט את האדם על מעשיו, גם כאשר מבחינה ציבורית הוא טהור, כביכול.