לא על העוצמה הצבאית לבדה

לפני למעלה משלושים שנה היה זה שר אוצר אחד בממשלת ישראל שצעק "מטורפים, רדו מהגג!". זו הייתה קריאתו של מי שנלחם נגד הלך הרוח של כסף עכשיו, דירה עכשיו, מותרות עכשיו. ביטחון עכשיו. שלום עכשיו.

"מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות?" (א) מהדהדת באזננו קריאתו של ישעיהו. יש דמיון רב בין מצבה של ירושלים עליה ניבא ישעיהו, ובין מצבה של מדינת ישראל בימינו. לא רק בהסתמכות על עוצמה צבאית וטכנולוגית, אלא גם במבוכה הפנימית ובחוסר המודעות לחשיבות הערכים החברתיים-מוסריים ובהעדר תחושת-ייעוד.

אלא שההיסטוריה ודאי איננה חוזרת על עצמה במדויק. אנו טובלים לכאורה באותו נהר היסטורי, הגיאוגרפיה היא אותה גיאוגרפיה. הבולות העתיקות של ספרי מלכים ונביאים נחשפים מהעפר המסונן מהר הבית ומעיר דוד. אבל הנהר אינו אותו נהר וגם העם היהודי השתנה. השתנה אבל קיים, בניגוד לכל העמים האחרים. המעצמות עליהן דיבר ישעיהו התפוררו, יש מעצמות חדשות ובריתות חדשות. אלא שבקריאת הנבואות על הגויים, ומעיון בספרי ההיסטוריה אנו יודעים כי גם המעצמות הגדולות של ימינו אלה, עתידות להישחק לעפר. גלגל ההיסטוריה יטחן אותן.

אנו מכירים רק חריג אחד בהיסטוריה הזו: הקיום האנומלי של עם ישראל. אין לו מקבילות היסטוריות, אין הוא מציית ל"חוקי ההיסטוריה" שטרחו היסטוריונים לנסח מן העת העתיקה עד ימינו. ואין כלל ספק כי לא יתרון צבאי, כלכלי, דמוגרפי או טכנולוגי, היו אלו שהעניקו ממד "נצחי" זה לעם ישראל. היתרון הרוחני של העם, תורת ישראל שבידיו ובלבו, היא "המשהו הנוסף" שאפשר לעם הזה לחמוק מגורל עמים ומעצמות ותרבויות ששקעו.

אם כך - מה לנו לדאוג ולהטיף בשער על אבדן ערכים ופוסט ציונות ושחיתות ובורות והדוניזם ברוח ישעיהו בפרק כ"ב "אכול ושתו כי מחר נמות" (יג)? קיומנו מובטח לכאורה לנצח נצחים. יהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור.
ולא הוא.

הקיום הפיסי, הגנטי, אסור לו להיות חזות הכל. לא רק מדינת יהודים אנו רוצים כאן - אלא מדינה יהודית. אנו רוצים בארץ ישראל כערך, ולא כמכשיר: "מקלט בטוח" או כלי לנורמליזציה של עם שהתעוות אלפיים שנה בסד גלויות. לא בגלל "נימוקים ביטחוניים" חייב עם ישראל לדבוק בארץ ישראל. גם בלב הארץ ביהודה ובשומרון וגם בירושלים ובייחוד בהר הבית. מדינת ישראל אסור לה להיות מכשיר. היא חייבת להיות מדרגה בדרך לכינון מלכות ישראל: בחומר וברוח. לא זה בלי זו.

מנהיגי ישראל בעשורים האחרונים הם מנהיגים "פרגמטיים" ולא "אידיאולוגים". הם מוותרים על הריבונות בהר הבית מטעמים "פרגמטיים" ומתעלמים מערכו הלאומי והרוחני לעם ישראל.  

ישעיהו תוקף את ההסתמכות על העוצמה הצבאית, על הפלא הטכנולוגי של נקבת השילוח. נביא בימינו היה תוקף את ההסתמכות המוחלטת על עוצמת צה"ל וכושר ההרתעה ועל הטכנולוגיה המאפשרת גילוי מנהרות שחפרו מבקשי נפשנו.

אלתרמן הבין בשירו "אז אמר השטן" כי אם יאבד העם הזה את ביטחונו בצדקת דרכו - יאבד. החוסן הרוחני הזה נמצא היום בסכנה חמורה יותר משהיה בימי ראשית המדינה, כי לרוב אזרחי ישראל, ודאי לצעירים שבהם, המדינה מובנת מאליה, החרות מובנת מאליה, והאידיאלים הגדולים של מקימי המדינה הם - למיטב - ריחיים על צואר, ולמירע - שריד ארכאי שאינו מעלה ואינו מוריד ואינו מכוון את צעדיהם למחר. ודאי לא לעוד עשור. ומי שמצייר תמונת ישראל בעוד מאה שנה - נחשב להזוי ומנותק.

איננו חיים בדור של "וכתתו חרבותם" (ב', ד). גם ישעיהו אינו פציפיסט ואינו מטיף ליהודה להתפרק מנשקה. גם הוא שומר את "לא ישא גוי אל גוי חרב" (שם) - לאחרית הימים. אלא שהוא, כמונו בימינו, חייבים לדעת: אלו שהסתמכו רק על עוצמתם החומרית לא שרדו בהיסטוריה. 

אלא שגם אלו המבינים את ההכרח בעוצמה רוחנית - חלוקים על מרכיביה.

באדיבות אתר 929