לא סולח

כמו בפרקים קודמים כך גם פרקנו עוסק בסוגיית האישה הזרה והניאוף. בסוף הפרק מופיע כך: "נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה. נֶגַע וְקָלוֹן יִמְצָא וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה. כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם. לֹא יִשָּׂא פְּנֵי כָל כֹּפֶר וְלֹא יֹאבֶה כִּי תַרְבֶּה שֹׁחַד" (לב-לה). פסוקים אלו מבהירים שמעשה הניאוף הוא חמור מאוד עד כדי כך שחמת הגבר הנבגד לא תרגע והוא לא יסלח על מעשה הבגידה, אפילו אם הנואף ירבה בשוחד.

בחוק המקראי אין אזכור כלל של הבעל הנבגד אלא החטא הוא כולו כנגד ה', כך למשל הנימוק לעונש המגיע לנואפים הוא לא הנקמנות של הבעל אלא החרפה והרעה שנעשתה בישראל: "ומתו גם שניהם... ובערת הרע מישראל" (דברים כ"ב, כב). בתורה הניאוף הוא חטא כלפי ה' וכלפי המוסר האנושי ולא כלפי הבעל הנבגד.

בחוקי המזרח הקדום המצב שונה. כך למשל מופיע בחוקי חמורבי: "כי תיתפס אשת איש במשכב גבר אחר – ועקדום והטילום אל המים. אם יחייה בעל האישה את אשתו – והחייה המלך את עבדו (הגבר השני)" (חוקי חמורבי סעיף 129 על פי תרגום של מלול). 'אם יחייה בעל האישה את אשתו' הכוונה אם יסלח לה על מעשיה, אז גם האיש שנאף לא מקבל עונש. כלומר החטא הוא כלפי בני האדם, ולכן אם הבעל הנבגד סולח על המעשה – הנואף והנואפת זכאים ולא נענשים.

הפסוקים במשלי מתכתבים היטב עם החוקים שבמזרח הקדום, אך הם מבהירים שאפילו לדידם, שהעונש ניתן מאת האדם ולא מאת ה', אין עונש זה נסלח ולכן יבוא יומו של הנואף. בסופו של דבר מדובר בחטא כלפי הקב"ה ולא כלפי האדם (להרחבה ראו עוד: מ' גרינברג, "הנחות היסוד של החוק הפלילי במקרא", בתוך: מ' כוגן (עורך), מחקרים בתולדות ישראל בתקופת המקרא, ירושלים תשנ"ז עמ' 37-13)