לא נשכח

ראשיתו של המזמור "על נהרות בבל" (פס' א-ד) מתארת את המפגש הראשון של הגולים עם ארץ גלותם, כשהם נתונים בהלם הניתוק והמעבר. אולם לא זהו הזמן שבו נאמר מזמורנו. הוא נאמר בשלב מאוחר יותר, לאחר שהגולים כבר הסתגלו במדת מה למצבם החדש. והרי תהליך ההסתגלות למציאות החדשה והנורמליזציה של החיים בגלות הם בלתי נמנעים. שינוי זה בין המפגש הראשון עם הגלות לבין קיום החיים בה בהמשך הזמן הוא שעומד מאחרי כל ההבדלים בין תחילת המזמור לבין המשכו (בפס' ה-ו):

- כיוון שנקודת הזמן שבה מצוי המשורר היא בעיצומה של תקופת הגלות, הוא מתאר את המפגש הראשון עמה, בפס' א-ד, בלשון עבר שיטתית.

- בבואם לבבל היו הגולים חבורה אחת מאוחדת, ועל כן תיאור מעשיהם ותגובותיהם נעשה בלשון רבים. אולם לאחר שנפרדו הדרכים וכל יחיד ויחיד פנה למקומו שלו, לעשות לביתו, הופך הדיבור להיות בגוף ראשון יחיד, בפס' ה-ו.

- המפגש הראשון עם נהרות בבל היה כרוך בבכי שנבע מגעגועים לציון. שיר ושמחה אינם אפשריים בשלב זה - ודאי לא שיר ציון. אולם עם עבור הזמן, וכחלק מהחיים הנורמליים שאין מנוס מקיומם, יתקיימו אצל כל אחד מן הגולים גם שמחות, כגון שמחת נישואין או הולדת ילדים. ומכאן המעבר מבכי ומשלילת השמחה בפס' א-ד לאפשרות של קיום "שמחתי" בפס' ה-ו.

תהליך ההסתגלות והנורמליזציה של החיים בגלות יש בהם סכנה גדולה: זכרונה של ירושלים יתעמעם, האבלות על חורבנה תדעך וכל אחד ואחד מן הגולים ישקע בפינתו שלו בעיסוקיו ובשמחותיו הפרטיים. ובאין זכירה של ירושלים ושל ציון – אין גאולה!

פס' ה-ו מתמודדים עם סכנות אלו. השאלה הנשאלת היא כיצד משמרים משהו מאותם רגשות שהובעו בפס' א-ד, מאותה נאמנות גמורה לציון, גם בעת שחבורת הגולים נתפרדה, וכל אחד מהם עסוק בשלו. על כך באות שלוש השבועות שבפס' ה-ו: הצורך בהן נובע מן הדרישה העצמית של כל אחד מן הגולים להבטיח את זכרונה של ירושלים גם בעת ישיבתו בשלווה בגלות. זכירה זו אכן כרוכה במאמץ נפשי המלווה בשבועה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון