התורה קושרת בין קיום המצוות ובין החיים. קיום המצוות אמור להוביל אותנו לחיים רוחניים בעלי משמעות, אך כל זאת מבלי שננתק את עצמנו מענייני העולם הזה.
פרקנו קושר בין חיים לבין שמירת מצוות ה': "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ה). באיזה מובן מביאה שמירת חוקי ה' לחיים?
הנצי"ב והרש"ר הירש הסבירו שהפסוק מתייחס לחיי העולם הזה, אך אינו מבטיח לנו חיים ארוכים יותר, אלא חיים משמעותיים יותר. חז"ל לימדונו שרשעים אפילו בחייהם קרויים מתים; שהרי חייהם תפלים וחסרי משמעות. רק הצדיקים, הממלאים את חייהם בתוכן ערכי ורוחני, הם החיים באמת.
כוונתנו אינה לומר, שכדי לחיות חיים של משמעות אדם חייב להתנתק מענייני העולם הזה ולהתעלם מהם. על תאלס, אבי הפילוסופיה היוונית, מסופר שיום אחד התהלך ברחוב, ובעודו עוסק בתצפיות אסטרונומיות, נפל לתוך בור. שפחה אחת שעברה שם צחקה עליו: 'אתה רוצה לדעת מה שבשמים, בעוד אינך רואה מה שלרגליך באדמה'. אפלטון ראה את המצב הזה כאידאל, שאליו יש לשאוף.
בניגוד לאפלטון, בעיני חכמי היהדות חיים של משמעות אין פירושם חיים של ניתוק מהוויות העולם הזה. חכמינו עסקו בענייני רוח נעלים, בלי שנפלו לתוך בורות.
פיקוח נפש דוחה אפילו את שמירת השבת. והרי לנו הצהרה חד-משמעית בדבר הערך והחשיבות של חיי העולם הזה: אפילו מצוות ה' הנעלות, ובתוכן אף מצוות שבת המרכזית והחשובה, נדחות מפני פיקוח נפש, מפני הבטחת קיומו הממשי של האדם בעולם הזה.
לחיים יש ערך, כל עוד גלום בהם פוטנציאל ערכי. בנקודה מסוימת, החיים עלולים להפוך לתפלים ולחסרי טעם ולכן במצבים קיצוניים, שלושת העברות החמורות, המוות עדיף מחיים מאוסים וירודים של שחיתות וניוון. הדרך לשזור משמעות בחיים היא על ידי קיום מצוות ה'; הדרך לאבד את משמעותם היא על ידי הפרת חוקיו.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות