התורה קובעת כי אין להלין את גופת המוצא להורג בתליה אלא יש לקוברו בו ביום - כך עשה יהושע ביחס למלך העי. האם איסור זה קיים ביחס לכל מת? האם אין הבדל בין יהודים לגויים?
בפרקנו נאמר כי את מלך העי תלה יהושע על העץ אך כבוא השמש הוריד את נבלתו וקבר אותה באדמה.
איסור הלנת המת מופיע במסגרת תיאור עונשי בית דין לחוטאים השונים, שם מביאה התורה את דינו של המחוייב תליה על העץ:
"לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (דברים כ"א, כג)
התורה מזהירה כי אין להלין את נבלתו על העץ אלא יש לקוברו באותו היום. היא אף חותמת בכך שהשארתו תלוי על העץ יש בה מעין קללה לאלוקים וטומאה לאדמת ארץ ישראל הקדושה.
הרמב"ם בספר המצוות מלמד כי החיוב לקבור באותו היום קיים ביחס לכל מת והתורה חידשה שאפילו הרוגי בית דין אין להלין את גופם בלא קבורה.
כאמור, ישנם שני נימוקים לאיסור הלנת המת: האחד, "כי קללת אלוקים תלוי" - מבאר הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' שכיוון שאנו תולים רק את המגדף ועובד עבודה זרה הרי שיש בכך כביכול ביזיון לקב"ה שביזו אותו בני אדם ויפורסם לכל. אולם, אם זו ההבנה הרי שאין דין זה קיים בגויים שלא נתלים בשל עברות אלו אלא מסיבות אחרות. אם כן מדוע הוריד יהושע את מלכי כנען באותו היום לאחר תלייתם (כט; י', כז)?
מבאר הרמב"ן כי לכך ניתן טעם שני בפסוק והוא "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ" - המת שורה עליו טומאה והוא מטמא את הארץ ולכן יש לקוברו ובכך לסלק את הטומאה. זו הסיבה שיהושע קבר את מלכי כנען על מנת שלא יטמאו את הארץ בהיותם תלויים. נמצא, שבאמת אין דין זה קיים ביחס לגויים בחוץ לארץ.