מזמור פ"א פונה אל ממלכת ישראל, המונהגת על ידי שבטי יוסף. הפרדתה מיהודה היתה אמנם על ידי נביא, אך עבודת העגלים שהתפתחה שם לא היתה ראויה, ולכן המזמור אומר: "לא יהיה בך אל זר..." (י) וממשיך בתוכחה על כך. תקיעת השופר, המוזכרת בתחילת המזמור, מזכירה לעם ישראל את חירותו הרוחנית.