בתוך פרקי הנקמה של היהודים באויביהם יש פרט אחד שעשוי להאיר באור יקרות על התיקון שעשו היהודים בימי אסתר ומרדכי.
פרקי ההצלה והנקמה של סוף המגילה צריכים להדאיג את כל מי שקורא את המגילה בכובד ראש.
החיים בתוך הממלכה הזו נתונים בידי מלך שהופך את גזירותיו מרגע לרגע, והכול בתוך מסגרת החוק הקשיח של פרס. להמן הוא נותן חופש פעולה - "והעם לעשות בו כטוב בעיניך" (ג', יא), וגם אסתר ומרדכי נהנים מחופש דומה - בפרק שלנו: "כתבו על היהודים כטוב בעיניכם" (ח).
המן חותם בטבעת המלך ושולח ספרים ביד הרצים (ג', יב-יג) ואצלנו בפרק גם מרדכי חותם בטבעת המלך ושולח ספרים ביד הרצים. כל המערבולת הזו, המתוקננת בחוקי המלך ודתיו, מלמדת עד כמה הכול הפיך ושרירותי, הכול תלוי ברצון שהוא מעל רצונו הלא יציב של המלך היושב על כסא הממלכה הפרסית.
בתוך פרקי הנקמה של היהודים באויביהם יש פרט אחד שעשוי להאיר באור יקרות על התיקון שעשו היהודים בימי אסתר ומרדכי.
כשמרדכי מצווה עליהם לעמוד על משמר חייהם ולהרוג באויביהם הוא משחרר גם את זכות הביזה: "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז" (יא).
זוהי איגרת תואמת והולמת לאיגרת השמד של המן (ג'), מידה כנגד מידה. אלא שהיהודים לא קיימו את ההוראה של מרדכי. שלוש פעמים מתאר הכתוב את עמידתם של היהודים כנגד אויביהם ובשלוש הפעמים מדגיש הכתוב "ובבִּזה לא שלחו את ידם". עמד על כך רש"י בפירושו: "שהראו לכל שלא נעשה לשם ממון".
באדיבות אתר 929