יש רגעים נמוכים בהיסטוריה של עם, היכולים לשמש מנוף לאלפי שנים. ישנה מחלוקת פרשנית האם חטא דוד המלך. הייתכן שמלך נערץ וגיבור עשה מעשה כה חמור? מעטים הם הדברים שאני זוכר מכיתה ד בבית הספר, אך יש פירוש רש"י אחד בפרשת ויקרא, אותו אני זוכר עד היום: "אשר נשיא יחטא" - אומר רש"י: אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו.
דוד חוטא בלקיחת בת שבע, ומביא את אוריה משדה הקרב בתחבולות, למטרה לא ראויה. מייצר קרב שאינו מיטבי, רק לשם יצירת סיטואציה בה ימצא אוריה את מותו. דוד הופך את אוריה לשליח, נושא האיגרת בה כתובה הפקודה להורגו. כשיואב שולח לדוד דיווח אודות הקרב, הוא מציין שניגש לקרב בצורה שאינה מקצועית, כדי לייצר את הסיטואציה למותו של אוריה. אם יש דרך פרשנית פתלתלה הטוענת שדוד לא חטא, מה נלמד מהסיפור הזה?
הכתוב מעצים את מעשהו החמור של דוד בהנגדתו לאוריה. אוריה הגיע לירושלים לבקשת דוד, והוא מסרב ללכת אל אשתו כשחבריו ערוכים לקרב. התיאור הזה וההנגדה ביניהם מעבירים מסר: לעיתים יש למנהיג מה ללמוד מנתיניו, ולא פעם הם עולים עליו במוסריותם.
במסורת היהודית השלמות היא אידאית. הביטויים המתייחסים לטוהר הם דוגמת: "תינוקות של בית רבן שלא חטאו". ועל מנהיגים נאמר "אין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו". חברה בה מנהיג מודה בטעות, היא חברה בריאה ומפותחת. כדי שמצב זה יקרה, נדרשים תנאים מיוחדים. צריך לדעת לקבל את הטעות, צריך לדעת לסלוח, צריך לעתים לאפשר למנהיג שחטא להמשיך ולהנהיג, אם הודה ולמד ואם מעשהו אינו חוזר על עצמו ואינו חמור מדי. פעמים רבות אנו נוהגים כחברה של שחור ולבן. כמה כוח יש במורכבות – חטָא ויכופר לו. חטָא וייענש במידת מה, אך לא יימחקו מעשיו הטובים.
בפרק יב נתן הנביא, בפשטות השזורה בתחכום רב, הופך את דוד לשופט של עצמו, הקובע "בן מוות האיש העושה זאת". במשל, בטרם יידע את הנמשל. דוד מודה בחטאו, נענש וממשיך להיות מלך.
אשרי הדור המייצר את התנאים הנדרשים להודאה בטעות, אשרי המנהיג המודה, ואשרי הדור הזוכה לתבונתו המתקנת של נתן הנביא.
באדיבות אתר 929