לאמץ את האומץ

"וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ [שלא יתלכלך מבחינת טומאה במאכלי המלך הלא כשרים] וּבְיֵין מִשְׁתָּיו וַיְבַקֵּשׁ מִשַּׂר הַסָּרִיסִים אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאָל" (ח).

"מת מצווה" במסורת היהודית הוא מת שאין מי שיטפל בקבורתו. המסורת קובעת: "מת מצווה - הכול קרוביו"; אפילו הכוהן הגדול צריך לעזוב כל דבר ולטפל בו.

ספר דניאל הוא מת מצווה של התנ"ך. הסיבה פשוטה: חציו כתוב ארמית. דווקא הנוצרים מכירים אותו היטב. לבושתנו, גיבורי הספר - דניאל, חנניה, מישאל ועזריה - מוכּרים להם יותר משהם מוכרים לנו. חוששני שאפילו הפופולריות העכשווית של השם דניאל בארצנו נובעת מהפופולריות שלו בשפות לועזיות.

הפרק הראשון, העברי, של ספר דניאל קשה לנו אולי גם מסיבה אחרת. הוא מספר על ילדים יהודים הנלקחים לחצר מלך בבל ומתעקשים לשמור גם שם על אמונתם ועל דתם. האתגר הוא גלותי כל כך, זר כל כך לאוזן הישראלית. הניסיון הזה - שחזר שוב ושוב אצל יהודים מוכשרים בחצרות מלכים - אינו מהדהד אצלנו כרלוונטי לישראליוּת הגאה שלנו.

אך כמה הוא רלוונטי! בעולם המנסה לרושש אותנו ממסורת אבותינו, להכריח אותנו לקושש תובנות תרבותיות דלות ממקורות זרים, גם אנחנו צריכים את האומץ של דניאל וחבריו. בעולם התרבות והרוח לעתים קרובות גם אנחנו מוצאים את עצמנו יושבים ליד שולחנות זרים. כמה נחוץ לנו האומץ של ילד יהודי אחד, בודד בחצר המלכות הראוותנית של בבל, המעז לחרוג מן השורה: "וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו" (ח).

באדיבות אתר 929