לפני חטא העגל, לא היה צורך במזבח הקטורת. רק משה הקטיר קטורת כאשר הוא נכנס אל קודש הקדשים. לאחר חטא העגל, נצרך אהרון להקטיר קטורת בכל פעם שהוא נכנס לאהל מועד, ולכן נוסף הציווי על מזבח הקטורת.
ההבדל הבולט ביותר (ואולי גם המהותי ביותר) בין ציווי המשכן לבין עשייתו בפועל הוא בעניין מזבח הקטורת.
בציווי על המשכן, נזכר מזבח הקטורת רק בסוף פרשת תצווה, לאחר כל מעשה המשכן, כביכול מזבח הקטורת איננו חלק מהותי מהמשכן. אולם, בתיאור מעשה המשכן בפועל, בניית מזבח הקטורת מופיעה בין הכלים (כה-כח).
ייתכן שמזבח הקטורת נבדל משאר כלי המשכן בכך שהציווי על הקמתו נעשה רק לאחר חטא העגל. כאשר התורה מצווה על מעשה הקטורת (ל', לד-לח), לא מוזכר שאהרן ובניו מעלים אותה, אלא משה בלבד. מלכתחילה, לפני מעשה העגל, לא היה צריך להיות מזבח קטורת, וממילא לא היו אהרן ובניו מקטירים קטורת כלל.
משה - בבואו לדבר עם ה' - צריך להקטיר קטורת, שכן הוא נכנס אל תוך קודש הקדשים, אל מאחורי הפרוכת, ועליו להעלות מסך של קטורת שיבדיל בינו לבין הארון. באופן בסיסי, אין צורך להקטיר קטורת כאשר באים רק אל הקודש (ולא אל תוך קודש הקדשים), שכן הפרוכת חוצצת בין הקודש לבין הארון.
אמנם, מצב זה השתנה לאחר חטא העגל. התורה חוזרת ומעידה על אחריותו - החלקית לפחות - של אהרן לחטא: כשמשה יורד מן ההר הוא רואה "כי פָרֻעַ הוא, כי פְרָעֹה אהרן לשמצה בקמיהם" (ל"ב, כה), ואף התורה עצמה קובעת "ויגֹף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן" (שם, לה). אחריותו החלקית לחטא משָׁנה את מעמדו של אהרן בצורה מהותית. אם מלכתחילה, הקב"ה רצה שאהרן יהיה הכהן הגדול - הרי שעתה קיימת בעיה גדולה בכך שמי שגרם לחטא כה גדול יהפוך לכהן גדול. לכן, לאחר חטא העגל, נזקק אהרן להקטיר קטורת בכל פעם שהוא בא לאוהל מועד, כדי להוסיף תוספת חציצה בינו לבין הארון. הצורך במזבח הזהב, אם כן, הוא תוצאה ישירה של חטא העגל.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון