לאהוב את הנערים

להוליד - זה להוביל. רגע הלידה מוביל את העולל בנתיבי הרחם, החוצה, אל עולם חדש. ומאז, במהלך כל שנות הילדות אנחנו מובילים את הילדים שלנו.

אחר כך - הילד הופך לנער. זה הרגע שבו הוא מנער את כל מה שקיבל מאתנו. כשנולד, קיבל במתנה 'תרמיל וירטואלי' בו העמסנו שורה ארוכה של הרגלים, אמונות וערכים. עכשיו הוא מנער את התיק מאחורי דלת סגורה ומוזיקה מרעישה בחדר מבולגן של צעיר מחפש דרך, ומנער הכל.

אז - הוא גדל עוד קצת והופך לבחור. מפני שזה הזמן לבחור מחדש ולהכניס לתיק שלך, של עצמך, את הערכים האמונות וההרגלים שילוו אותך עד סוף ימיך.

זה לא מספיק - הפיתוי, העצלות, השגרה, הסביבה, כל אלה קוראים לך להרפות קצת את חווית הבחירה. 'לזרום'. לכן, אתה גדל עוד קצת והופך לגבר, גבר המתגבר על החולשה והעייפות. גבר שלא מוותר על הבחירה מימי הבחרות שבאה בעקבות הניעור בימי הנערות, אל מול ערכי הנצח של ימי הילדות.

ילד - נער - בחור - גבר; ילדה - נערה - בחורה - גברת. זהו מסלול חיינו. יש הורים שהיו מעדיפים לדלג על ימי הנערות. פעם, קראתי מכתב מזעזע של מנהל בית ספר, בו כתב שאילו יכול היה להרדים את התלמידים בגיל 14 ולהעיר אותם בגיל 24 כנשואים, הורים לילד, היה הכי טוב.

אבל הושע לא חשב כך: "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ" (א). ובלשונו של רד"ק: "בעודו נער אהבתיו". היכולת לקבל את הילדים שלך בשנות הנערות ולהבין שאהבה, רק אהבה יכולה לסייע להם בשנים המורכבות הללו, היא מעשה עמוק, מאתגר ולא פשוט. ה'נערים' הללו מבולבלים: "קָרְאוּ לָהֶם כֵּן הָלְכוּ מִפְּנֵיהֶם לַבְּעָלִים יְזַבֵּחוּ וְלַפְּסִלִים יְקַטֵּרוּן" (ב), אבל הושע מציע לא לאבד אמון בנער: "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל" (ד). לאט לאט. מסע לא פשוט שבסופו: "וְהוֹשַׁבְתִּים עַל בָּתֵּיהֶם נְאֻם ה'" (יא). כל מערכת היחסים של אב ובן זוקקת ליבון. מה בא להם בירושה מאתנו? מה יקנו לעצמם, משלהם? איך אנו נעמוד, מנגד כשניווכח שהם שונים, אחרים, לא בהכרח דומים לנו?

ההיסטוריה היהודית מספרת על הורים שקרעו קריעה על ילדים שיצאו לתרבות רעה. את כנר על הגג ראיתם? אני עומד מול המציאות הזו משתאה. כואב. סיפרה לי פעם נערה מבית חרדי, שיצאה בשאלה. פגשתי בה בכיכר החתולות בירושלים, והשיחה צללה למעמקי הנפש. היא אמרה: יבוא יום ואחזור. אתה יודע למה? מפני שברגעי שכרות ובלבול, כשהקאתי את נשמתי, כשחשבתי שלעולם לא אשוב לחיים, עמד מעלי אבא שלי, עם החליפה והמגבעת, וליטף לי את השיער ולחש: "אהובה שלי, יהיה בסדר".

לכל אחד יש ימים של נערות. השאלה היא אם יש מי שיאהב אותו ברגעים האלה. לא מי 'שיראה לו את הדרך', 'יוכיח', 'יאזן'. רק יאהב. עם עיניים טובות וידיים רפות. חינוך העם והיחיד מצריך אמון גדול. ללוות אותו בימי הנערות ולרגע לא להתבלבל מהבלבול, לא להתייאש מהחיפוש. להיות שם, לאהוב, לשאת על כפיים, לפתוח את הלב. זה יבוא. זה יקרה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929