בתקופת השואה היהודים הלכו אל מותם "כצאן לטבח", אך היתה זו גבורה, ללכת אל המוות כדי לא לגרום למותם של אחרים.
"כִּי-עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל-הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה" (כג)
בשנים הראשונות לאחר השואה הוצמד להרוגי השואה הכינוי "כצאן לטבח", אשר ביטא חוסר הערכה לאנשים אשר הלכו אל מותם ללא התנגדות, בפסיביות ובתמימות.
האם אכן הלכו היהודים כצאן לטבח? מדוע לא התנגדו?
עמנואל רינגלבלום מתייחס ביומנו ('יומן ורשימות מתקופת המלחמה' עמוד 238) לשאלה נוקבת זו:
"'עד מתי נלך כצאן לטבח? מדוע שותקים? מדוע אין משמיעים את הקריאה לצאת ליערות, להתנגד?' שאלה זו מטרידה את כולם, אך אין לה מענה - משום שכל אחד יודע, שכל התנגדות, ובמיוחד אם ייהרג בה לו גם גרמני אחד, עלולה להביא לטבח הקהילה כולה, או אפילו להשמדתן של קהילות רבות...
הגירושים מתנהלים באופן כזה, שלא תמיד ולא כולם תופסים שזהו טבח. התאווה לחיים כה חזקה אצל העובדים, אצל המאושרים בעלי כרטיס J - עד שהיא גוברת על הרצון להיאבק...
נוסף על כך פועל כאן גם הגורם החשוב של הייאוש הרוחני הגמור. "השבירה" המוחלטת. תוצאת הטרור כלפי היהודים שלא נשמע כמוהו, הנמשך זה שלוש שנים, והמגיע לשיאו בימים של הגירושים הללו. כל אלה יחד מביאים לכך שבאותו הרגע שבו אנו חייבים לגלות התנגדות כלשהי, אנו חסרי אונים לחלוטין, והשונא עושה בנו ככל העולה על רוחו...
לעולם לא ניתן יהיה להבין, הכיצד זה הובילו את יהודי הכפרים שבסביבת הרוביישוב ל"גירוש" [=השמדה], בליווי שוטרים יהודיים, ואף אחד מהם לא ברח, אף על פי שכולם ידעו לאן ולשם מה מובלים אותם... די היה בז'אנדרם אחד כדי להוציא להורג עיר שלמה. בלובלין היו אלה 4 אנשי גסטאפו שניהלו וביצעו את כל ה"אקציה".
לא יועלו כאן כל השקרים... היהודים לא התנגדו לטבח בשום מקום. הם הלכו פסיביים לקראת המוות, ועשו כן כדי לאפשר לאחרים לחיות. כי כל אחד ידע שלהרים יד על גרמני משמעו לסכן את האח בעיר אחרת, או אולי במדינה אחרת...
להיות פסיביים, לא להרים יד על גרמני, הייתה מאז לגבורה סבילה, גבורה חרישית של פשוטי העם".
לקריאה נוספת על היבטים היסטוריים ומוסריים של מרד גטו ורשה, מתוך אתר דעת