כלי חרס בעת העתיקה

מדוע מרבה התורה להתייחס לכלי חרס? המחקר הארכאולוגי וההיסטורי מאפשר לנו להרחיב בעניין זה.

כלי החרס היה הכלי השכיח ביותר והזול ביותר בעת העתיקה, שכן בעיקרו הוא היה עשוי מאדמה. למעשה, מדובר באדמה המכילה מינרל בשם חרסית המאפשר את התכונות הפלסטיות של כלי החרס. לאחר ניפוי החומר, עיצב הקדר ("יוצר" בלשון המקרא, ירמיהו י"ט, א) את צורת הכלי בידיים או בעזרת אובניים ולבסוף לעתים הוסיף עיטורים שונים. לאחר שהכלי התייבש במקצת בשמש הוא הונח בתנור, ולאחר מספר שעות הוא היה מוכן לשימוש.

החרס היה נפוץ כל כך מפני שהיו לו שימושים רבים: יצרו ממנו נרות למאור, קנקנים לאגירת יין, שמן, מים, גרעיני חיטה ושאר מזון יבש, כלי הגשה לאכילה וכלי בישול. בתוך כלי החרס ניתן היה אף לשמור חפצים שונים לאורך זמן.

כיוון שכלי החרס היו זולים יחסית ולא זיהמו את הסביבה, כשנשברו היו פשוט משליכים אותם. לפיכך, ברור מדוע לא חסה התורה על ממונם של ישראל כשציוותה לשבור כלי חרס שנטמאו.

שכיחותם של כלי החרס בעולם הקדום ושרידותם לאורך שנים כחומר שאינו מתכלה, אינו נשרף ואינו מרקיב, הפכו אותם למקור חשוב ללימוד העבר. המחקר הארכאולוגי נעזר רבות בכלי החרס לשחזור העבר, וניתן לראות בחפירות ארכאולוגיות כלים בני חמשת אלפים שנה הנראים כאילו נוצרו לפני ימים ספורים בלבד.

מעניין לציין כי חשיבות כלי החרס כסימן לפעילות אנושית לא הומצאה על ידי הארכאולוגים אלא הוזכרה אף בחז"ל. התוספתא בשביעית מתקשה כיצד ניתן לקבוע אם אדמה מסוימת לא הייתה בשימוש בעבר ("בתולת אדמה" בלשון התוספתא), ומביאה: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין בה חרס" (תוספתא, שביעית ג ח).

למעשה, עד העת החדשה כלי החרס היו הכלים העיקריים בהם השתמשו בתרבויות השונות. רק בימי הבית השני, על מנת להתגבר על בעיית טומאת כלי החרס, התחילו בירושלים לייצר כלים מאבן. מכיוון שכלי אבן אינם מקבלים טומאה ניתן להשתמש בהם גם אם האוחז בהם היה טמא (מנחות סט ע"א; שבת נח ע"א). תופעת השימוש בכלי אבן הייתה ייחודית לסוף ימי הבית השני, והיא מהווה סימן משמעותי לקיומו של יישוב יהודי בתקופה זו.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשת דרכים: מבט ארכאולוגי וגאוגרפי בפרשיות השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר