דוד במלחמתו נגד גולית מראה לעם ישראל בכל הדורות כיצד עם ישראל צריך להלחם כנגד אויביו. לא הכמות, הכוח הפיזי וכלי המלחמה הם המדד העיקרי אלא האמונה בשם ה'.
הנה זה כמה ימים שנערכת מלחמה של פלשתים כנגד ישראל בין שוכה ובין עזקה. איש המלחמה של פלשתים מאופיין בגובה רב, כשלושה מטרים גובהו, עטוי ברזל מראשו ועד רגליו וחנית ארוכה בידו.
עומד האיש גולית ומבזה את ישראל במשך ארבעים יום. דורש הוא שיעמידו לקרב את המלך שאול. הלוא הוא לכאורה המתאים ביותר לקרב מולו. הוא גם אדם גבה קומה בדומה לו, הוא המלך של ישראל והם עבדים לו. שאול חושש מן המלחמה כנגדו ולא מוכן לצאת לקרב (יא).
דוד שלא מזמן הומלך למלך על ישראל מגיע לשדה הקרב בשל שליחות אביו לאחיו. שומע הוא את דברי גולית המחרף את שם ה' באומרו שכנראה אינו מסוגל לסייע לעמו להילחם באויביו. הוא רוצה להציע את עצמו בתור האיש שיעמוד מול גולית, זאת על אף שיש לו את הנתונים המלחמתיים הגרועים ביותר: הוא נער קטן ונמוך, לא מנוסה בכלי מלחמה, הוא גם אינו דומה מבחינה חיצונית אלא לאשה בשל יופיו. שאול שולל זאת על הסף לפי תפיסת עולמו המלחמתית (לג).
אולם דוד מציג כאן תפיסה אחרת לחלוטין. טוען הוא כי ישראל נדבקו כביכול בתפיסת העולם הפלשתית לפיה רק הכוח החיצוני הוא המדד להצלחה במלחמה וכי מי שיש בידו את הכוח הפיזי הרב יותר הוא זה שינצח.
דוד מראה כי לעם ישראל ישנו כוח רוחני עליון שמנהל להם את המלחמה. כוחו רב פי כמה מונים מכל כלי המלחמה האחרים. הוא בוחר להלחם כנגד גולית דווקא ללא המַעֲטֶה החיצוני אלא באמצעות כלי מלחמה בסיסיים ביותר באמונה גדולה כי ה' יציל אותו מיד הפלשתי הזה (לז, מז).