כי לא יטוש ה' עמו

אין לנו עוד פסוק בכל התנ"ך כמו כותרת מזמורנו: "א-ל נקמות ה', א-ל נקמות הופיע" (א). האומר לא פחות ולא יותר: ה' שהוא בידיעתנו ובאמונתנו שם של רחמים, שם של חסד, שם של טוב, ה' הזה הוא "א-ל" – שם של דין. ויותר מזה אפילו, שם של נוקם, שם של נקמה. ועוד יותר: לא רק שה' הוא א-ל נקמות, כאמור בפסוק אלא א-ל נקמות ש"הופיע" כבר, נוקם כבר וינקום מהר. אך אל נשכח את הפסוק במזמורנו המבטיח לנו ומעניק לנו תקווה ואמונה מלאה: "כי לא יטש ה' עמו ונחלתו לא יעזב" (יד). ארץ ישראל כולה של עמנו – עם ה' ושהיא נחלתנו – נחלת ה' – "לא יעזב".

תפילתנו בשיר של יום רביעי: "הנשא שפט הארץ השב גמול על גאים" (ב) היא הראה ה', מהר ומיד, את הפורענות שתביא על הרשעים – ביד רמה! "עד מתי רשעים יעלזו" (ג), "עמך ה' ידכאו ונחלתך יענו" (ה). ולתפילתנו זו אנו מוסיפים בביטחוננו: "כי לא יטש ה' עמו ונחלתו לא יעזב" (יד) – "יצמיתם ה' א-להינו"! (כג).

בכל יום רביעי, לפני סיום תפילת שחרית בבית הכנסת אנו מתפללים ואומרים: "היום יום רביעי בשבת שבו היו הלויים אומרים בבית המקדש" ומלאי כאב אנחנו. אין זו אמירה סתם אלא הרצאת ההיסטוריה של עמנו, היסטוריה מכאיבה ומדהימה, הלויים היו אומרים בבית מקדשנו – ביום רביעי בשבת. ולנו אסור לשכוח מה מצבנו ומה מעמדנו ומהם מעשינו ואת חוסר המעש שלנו כאשר לא זכינו שבית מקדשנו אכן יהיה בית מקדשנו אנו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך 'פרקי היום בתהלים' בהוצאת שילה ברכץ