את מעשיו עשה שמשון ללא פקפוק ונקיפות מצפון ואת בקשתו לאישה הוא מנמק במילים "כי היא ישרה בעיני" (ג). אמנם האדם ביסודו ישר והרגשותיו נכונות, אבל האדם עלול לסלף את דרכו ובכך לעוות את תחושותיו הראשוניות ולעמעמם את חדות קביעתן.
מעשיו ותגובותיו של שמשון נמהרים וישירים, הוא רואה – ועושה: "וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים. וַיַּעַל וַיַּגֵּד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה קְחוּ אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה" (א-ב). כך קרה גם בעזה: "וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה וַיַּרְא שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ" (ט"ז, א). שמשון לא התחבא, לא ליוותה אותו תחושה של חטא וחולשה, הוא נהג בדחפיו בפשטות וישרות ועשה את מעשיו ללא פקפוק ונקיפות מצפון. הוא בטח בכך שעשה את הדבר הנכון: "אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי" (ג).
נימוק זה, 'הישר בעינַי', נראה לנו סתמי ותמוה, אבל הוא הספיק לשמשון נגד כל הטענות. דעת החברה והסכמתה הייתה חשובה בעיניו כקליפת השום, הוא לא התווכח ולא הסביר את עצמו, די היה לו בהרגשתו האישית.
גישה זו הבונה על תחושותיו הפנימיות הבריאות של האדם היא אמתית ביסודה ויושרה אלא שהיא עלולה להתגלות כשטחית ותמימה. "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז', כט). אמנם האדם ביסודו ישר והרגשותיו נכונות, אבל האדם עלול לסלף את דרכו ולבקש "חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" ובכך לעוות את תחושותיו הראשוניות ולעמעמם את חדות קביעתן. הרגשת ביטחון עצמי מופרז מעקמת את הישרות, והשחצנות העושה אותה למצפן יחיד מסכנת את האדם.
חכמים ראו את הפגם בדברי שמשון לא בעצם תחושת הישרות אלא בקנה המידה החיצוני השטחי שלה: "כי היא ישרה בעיני – תנו רבנן: שמשון בעינו מרד, שנאמר 'ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני'. לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו. והכתיב 'כי מה' היא'? כי אזל בתר ישרות עיניו אזל". (סוטה ט' על פי הגהות הב"ח). בכך שורש האמונה והמרי. לעולם חייב אדם לבחון ולבדוק אם אכן הוא הולך אחרי ישרותו אשר מה' היא או אחר ישרות עיניו שלו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז וענווה – עיונים ביהושע ושופטים', בהוצאת מדרשת הגולן