שתי תגובות שונות נשמעות מבני ישראל בעת עמידתם על הים: תפילה לה' ותרעומת ותלונה. כיצד ניתן לכלכל שתי תגובות כה סותרות? הפיוט על פי המדרש מלמד כי היו כאן כמה כיתות.
עמידתם של ישראל על שפת הים, כאשר מצרים נוסע אחריהם, הביאה אותם למצב ללא מוצא.
מצב זה גורם לעם פחד ומבוכה ואלו מביאים אותם לשתי תגובות, ואין זו כזו: מצד אחד - "ויצעקו בני ישראל אל ה'" (פס' י), שלפי רוב הפרשנים מדובר בתפילה ולא בתרעומת (למעט אונקלוס). ומיד בסמוך - דברי תלונה וזעם: "ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר" (פס' יא).
חז"ל במכילתא (פס' יג-יד) לא ראו את העם כקבוצה אחת, וחילקו אותו לארבע כיתות, אך לא בצמוד לפסוקים אלו של תגובת העם, אלא על פי דברי ההרגעה המורכבים של משה שם.
אנו נעיין במסורת פייטנית, המופיעה בקטע מן הגניזה הקהירית[1], אשר יש בה חלוקה קצת שונה מזו של המדרש. מפאת קוצר היריעה, נביא בפניכם רק את הפזמון המסכם את הפיוט, שלא ברור כי הוא של בעל הפיוט עצמו, אך מומלץ לראות את כולו:
שָׁלֹש כִּתּוֹת נֶחְלְקָה אֲיֻמָּה,
אַחַת נָמָה: נִתְּנָה רֹאֹש וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה,
וְאַחַת נָמָה: נִטְבַּע בְּתוֹךְ הַיָמָּה,
וְאַחַת נָמָה: נַעֲשֶׂה בָּם מִלְחָמָה,
הֱשִׁיבָם עָנָו בְּשָׂפָה נְעִימָה:
יְמִין יְיָ רוֹמֵמָה.
במקום ארבע כיתות שבמדרש גורסים פייטנים אלו שלוש בלבד. מסורת זו מופיעה, במקביל לפיוטנו, בשלושה מקורות נוספים. שניים מהם קדומים אך חיצוניים והשלישי מסורתי אבל מאוחר.
מעיון בפזמון מוצאים אנו שלוש כיתות המפורטות יותר בפיוט, אך בסדר אחר:
הכת הראשונה, מעוניינת לשוב למצרים. לדעת בעל הפיוט זו ההצעה הקשה מכולן, עד כדי שה' הוא הנזקק לענות לה בדברי נזיפה ולא רק משה.
הכת השניה, מעוניינת כביכול להתאבד בים. אולם בעל הפיוט מאיר כי בכוונתה ליפול בעצם ביד ה' ולא ביד בשר ודם מתוך תקווה כי רבים רחמיו. משה מבטיח להם כי ה' יושיעם ואל להם להתייאש.
הכת השלישית, מביעה ביטחון מופרז בכוחם הצבאי המהול בגאווה. משה משיב להם כי לה' המלחמה, ואליו יש לפנות כי הוא מקור הכוח האמיתי, ואותו יש להלל בעת הישועה.
לפי הפזמון תגובתו של משה היתה משותפת לכל הכיתות כאחת לסיום הדברים בנימה של ביטחון ותקווה לישועה ולהצלה.
[1] מתוך י' דוידזון, גנזי שכטר, ג, ניו יורק תרפ"ח, עמ' 135-136.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך ספרה של פרופ' שולמית אליצור, 'שירה של פרשה', בהוצאת מוסד הרב קוק, עמ' 119-125. על מנת לראות את מלוא הפיוט והמקורות המדרשיים הנרמזים בו יש לעיין שם.