במסגרת הוראות בניית המשכן וכליו המובאות בפרקנו נמצא כפל התייחסות לכיוונים: "נגב תימנה" (ט), "קדמה מזרחה" (יג). מדוע דווקא כאן נוקטת התורה בכפילות זאת ולא מסתפקת באחד מתיאורי הכיוונים כבדרך כלל?
המחקר מגלה כי תפיסת המרחב במצרים הייתה שונה מזו הנהוגה בארץ ישראל ושכנותיה. הכיוון המרכזי אליו התייחסו המצרים היה הדרום, כיוון שמקור החיים העיקרי של מצרים היה הנילוס שמקורותיו נמצאים בדרום. זאת ועוד, ציר התנועה העיקרי במצרים היה לאורך הנילוס בכיוון צפון דרום. ממזרח וממערב היו מדבריות אליהם מיעטו אנשים להגיע. ראיה לדברינו ניתן למצוא באחת המפות העתיקות בעולם — מפת אזור מכרות הזהב של 'ואדי חמאממת' (הוואדי של המרחצאות) במדבר המזרחי של מצרים. במפה זו, המתוארכת לאמצע המאה ה־12 לפנה"ס (תקופת הממלכה החדשה במצרים), הדרום נמצא למעלה והצפון למטה, ומכאן שאכן הדרום היה הכיוון המרכזי במצרים של אותה תקופה.
כיוון שיש להניח כי בני ישראל היו רגילים למונחים המצריים של רוחות השמיים, אילו הייתה התורה כותבת "קדמה" בלבד הם היו עלולים לפרש זאת ככינוי לצד דרום, כפי ש"תימן" היה מתפרש בטעות כמערב. זאת ועוד, אילו הייתה התורה כותבת "נגבה" (אזור מנוגב ממים, דהיינו יבש) בלבד, לא היה יודע מי שגדל במצרים כי כוונת הכתוב היא לצד דרום, שכן דווקא בדרום היה מצוי מקור החיים של המצרים. נמצא אפוא כי בראשית שהותם של בני ישראל במדבר היה צורך להשתמש במערכת מושגים כפולה כדי למנוע אי הבנות: "תימנה" הוא "נגבה" ולא מערב, ואילו "קדמה" הוא "מזרח" ולא דרום.
משהתבררו שני הכיוונים הללו, אין צורך להמשיך ולהסביר את משמעותם של הכיוונים הנגדיים, שכן מול המזרח נמצא המערב ומול הדרום נמצא הצפון. מאוחר יותר, כשמערכת המושגים הארץ־ישראלית השתרשה בקרב עם ישראל והוא השתחרר מן התרבות המצרית ומונחיה, לא היה צורך כלל במערכת המונחים הכפולה למעט מקרים חריגים.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשת דרכים: מבט ארכאולוגי וגאוגרפי בפרשיות השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר