לטענת איוב, בניגוד לגישת הרֵעִים, בטבע אמנם בא לידי ביטוי כוחו של האל, אולם המאפיין כוח זה הוא לא החסד כי אם העריצות והשרירות. איוב מדגיש דווקא את כוח ההרס שבטבע.
"חכם לבב ואמיץ כוח מי הקשה אליו וישלם, המעתיק הרים ולא ידעו אשר הפכם באפו, המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון, האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתם" (ד-ז).
תיאורו של איוב נוקב וחריף כל כך דווקא בגלל שימושו בדברי רעיו, ולעיתים כמעט מילה במילה, כדי להסיק מסקנות הפוכות לחלוטין. אליפז טען לעומתו:
"האנוש מאלוה יצדק אם מעשהו יטהר גבר" (ד', יז).
ואיוב משיב:
"אמנם ידעתי כי כן ומה יצדק אנוש עם אל... חכם לבב ואמיץ כוח מי הקשה אליו וישלם" (ט', ב-ד)
נכון הוא שה' צודק, אולם לא משום שהוא ישר יותר, אלא בגלל שכוחו רב יותר. "צודק" מקבל בפי איוב את המשמעות של האדם הזוכה בדין ולא של הצדיק. הדוגמא שמביאים הרעים מהגשם גם היא אינה ראיה לחסדו של האל מכיוון ששני צדדים לגשם: הוא מפרה את האדמה מחד, ומאידך גורם לשיטפונות ולהרס, ואיוב כמובן מביא דווקא את הצד השלילי בתור דוגמא:
"הן יהרוס ולא יבנה יסגר על איש ולא יפתח. הן יעצר במים ויבשו וישלחם ויהפכו ארץ" (י"ב, יד-טו).
כאן אין ויכוח לגבי העובדות, השאלה היא רק כיצד לתפוס אותן. כל התארים שמשתמש בהם איוב מצויים במקומות אחרים במקרא, ובכל אותם מקומות באים התיאורים כדי לפאר ולהלל את האל, אולם הקשר העניינים שבו מובא הדבר משנה את משמעותן בפיו של איוב. לא עוד תיאור גדולת האל אלא תיאור עריצותו של האל. ואם נבדוק נראה שאף אחת מהדוגמאות שמביא איוב לפני קטע זה ובנאומו השני (י"ב, יד-כה) איננה דוגמא המתארת את כוחו היוצר של האל; אלא דווקא את כוח ההרס והחורבן. וממילא מליצתו המסכמת של איוב "עשה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר" (ט', י) יש לה משמעות אירונית ברורה נגד דבריו הזהים של אליפז.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת