ישלם ארבעתיים - גזירה מדויקת

לאחר המעשה של הריגת אוריה ביד בני עמון ולקיחת בת שבע לאשה מגיע נתן הנביא להוכיח את דוד על מעשיו באמצעות משל. דוד פוסק כי על האיש לשלם פי ארבע כדין גונב כבש ושוחטו. אולם, גם הנביא מעמידו בנמשל על ארבע נקודות בעייתיות שהיו במעשיו על אף שכוונתו היתה לדאוג להמשכיות מלכותו (ט):
האחת, "בזית את דבר ה'" – בכך שלא האמנת בה' שיגלגל את הדברים והתערבת במעשי ההשגחה.
השניה, "את אוריה החתי הכית בחרב" – שגילגלת את מותו ומות לוחמים נוספים בכך שהוצבו בחזית.
השלישית, "ואת אשתו לקחת לך לאשה" – במקום שהיא תינתן לך אתה יזמת את לקיחתה.
הרביעית, "ואותו הרגת בחרב בני עמון" – במקום להורגו כמורד במלכות עשית זאת בדרך שגרמה לחילול מערכות ישראל.
דוד באמת משלם בזרעו כיון שהוא הבסיס להמשכיותו שלשמה עשה את כל המעשה הזה. ארבעה מילדיו נפגעים בעקבות כך: הבן שנולד מבת שבע מת, כבוד תמר בתו מתחלל, אמנון נרצח על ידי עבדי אבשלום ואבשלום מומת על ידי יואב (רש"י לפס' ו). 
נראה כי דוד מבין שאין להימלט מהגזירה האלוקית וכך ניתן לבאר את אופי התנהגותו במאורעות אלו. בסיפור מות בנה של בת שבע בפרקנו הוא מוכן לקום מאבלו לאחר שמת ומקבל עליו את הדין. בסיפור אמנון ותמר (י"ג) דוד הוא שותף פאסיבי שגורם בלא משים לתוצאות הטראגיות. הוא שמזמין את תמר לאחיה אמנון (שם, ז) והוא שמאפשר לאמנון לצאת עם אבשלום והגוזזים (שם, כז). מבחינה מסוימת הוא כביכול משלים בלית ברירה עם מה שנגזר עליו.
אבשלום שהוא מוקד הטרגדיה הרביעית מזכיר מאוד את דוד בתוארו ובמעשיו (על כך קראו בפוסט 'מעשה אב סימן לבן'). נראה שזו הסיבה לכך שגם אבשלום מאבד את שלושת בניו ואת בתו תמר (י"ד, כז) בדומה לארבעתיים ששילם אביו. לכן הוא הולך ומציב לו יד לזיכרון כי לא נותר לו זרע שישאר אחריו (י"ח, יח).