משה מקהיל את עם ישראל ומצווה אותם על השבת ועל התרומה. יתכן שהקהלת העם היתה רק לצורך פרגמטי או להעברת המסר כי הקב"ה נתרצה וסלח להם ויתכן שהיתה כאן מטרה נוספת – שיקום היחסים ויישור ההדורים בין משה לעם ישראל.
פרקנו מתאר את המעמד בו הקהיל משה את כלל ישראל. ניתן היה להסביר שמטרת המעמד הייתה פרגמטית, וכך פירש הרשב"ם.
אולם, הרמב"ן מסביר שמטרת מעמד ההקהל הייתה שונה:
"ויתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו, ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחילה קודם שיבור הלוחות, כיון שנתרצה לו הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך ה' בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצווהו תחילה, כמו שאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (כ"ה, ח), ולכן ציוה אותם משה עתה בכל מה שנצטוה בתחילה".
לדברי הרמב"ן, מעבר לעצם הציווי, מעביר משה לעם ישראל את המסר שהקב"ה נתרצה וסלח לבני ישראל.
אולם, מעבר לשיקום היחסים בין עם ישראל לקב"ה, נדמה שניתן לדבר כאן גם על שיקום היחסים בין עם ישראל למשה.
לעם ישראל היה קשר מיוחד אל משה. הוא זה שהוציא אותם ממצרים וטיפל בכל בעיותיהם, ומן הסתם הם ראו בו מנהיג ואב. גם לאחר חטא העגל, משה הוא זה שמיהר להתחנן עבור עם ישראל. גם בהמשך, כשעלה משה שוב להר סיני, אמר לקב"ה באופן תקיף וחד-משמעי: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (ל"ב, לב).
הבעיה היא, שכל המעשים אותם תיארנו, נעשו במעמד הקב"ה ומשה בלבד. עם ישראל לא ידע מאומה מ'תעוזתו' של משה.
נבחן את הדברים מנקודת מבטם של בני ישראל. ראשית, הם היו סבורים שחטא העגל נבע מכך שמשה בושש לבוא. שנית, תגובתו הראשונית של משה לחטא היתה שבירת הלוחות - ניפוץ ההישג של מעמד הר סיני. מאוחר יותר, הלך משה וגרם למותם של החוטאים, ובהמשך עלה שוב להר סיני וחזר עם בשורות רעות: "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ" (ל"ג, ג). לאחר מכן, לקח משה את אהלו ונטע אותו מחוץ למחנה...
רק בספר דברים, ארבעים שנה מאוחר יותר, סיפר משה לדור הבא על כל בקשותיו ותחינותיו לקב"ה. ייתכן מאד, שבתחילת פרקנו הקהיל משה את עם ישראל כדי ליישר את ההדורים ולשקם את היחסים בינו לבינם.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון