ירושת הארץ על תנאי

משה רבינו מסכם את מסעות בני ישראל מעת יציאתם ממצרים דרך הליכתם במדבר עד ביאתם לערבות מואב אל מול ירדן יריחו - הכניסה לארץ כנען. כך בעצם מתקיימות כל חמש הלשונות של הגאולה המוזכרות בחומש שמות (ו', ו-ח).
טרם כניסתם לארץ כנען ("והבאתי", הלשון החמישית), מזכיר ה' לעם ישראל כי היא מותנית בכך ש"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים" (שם, ז). זו הסיבה שישנה חובה להוריש את יושבי הארץ הכנעניים מפניהם. יושבי ארץ כנען היו עובדי עבודה זרה ועלולים להחטיא את ישראל בשהייתם בארץ. או אז, נמצא שלא יצאה לפועל המטרה העליונה של יציאתם ממצרים.
זהו פשר האיום המופיע בסוף הפרק: "והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם" (נו). הקב"ה מזהיר אותנו ואומר כי בכוונתו לגרש את עמי כנען מן הארץ, כיון שחטאו רבות ולכן אינם ראויים לירושתה, מפני עם ישראל המקיימים את מצוות ה'. אולם, אם נמעל בשליחותנו הרי שיקרה לנו חס וחלילה מה שאמור היה לקרות להם.
דברים אלו מזכירים לנו את דברי רש"י הראשון על התורה הקובע כי הארץ שייכת לה' וברצונו נתנה לעמי כנען וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. אולם המדקדק בדבריו שם רואה כי הוא רומז לנו לדברי הנביא ירמיה (כ"ז, ה) שאין חוסן לעם ישראל והבטחה לירושת הארץ שכן משם עולה שמי שישר בעיני ה' היה באותה העת דווקא מלך בבל. כאן, מודיע הקב"ה כי לא לעולם חוסן ועלינו בכל עת לזכור כי ירושת הארץ מותנית ברמה הרוחנית של עם ישראל.