פרשת המוספים מהווה את היישום המעשי של פרשת המועדות (ויקרא כ"ג). אלא שבויקרא ראש החודש אינו מוזכר ואילו בפרשת המוספים יש לו מעמד נכבד. נראה שהסיבה לכך היא בפן הכפול שיש לראש החודש: מצד אחד הוא בעל אופי שגרתי, אולם מצד שני לוח השנה כולו תלוי בו.
בפרקים כ"ח-כ"ט מתארת התורה את קורבנות המועדים, והם מהווים את היישום המעשי של פרשת המועדות בויקרא כ"ג, שבה רק נאמר באופן כללי בכל מועד - "וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'". ואכן, סדר המועדים בפרשתנו זהה לחלוטין לסדר המועדים בויקרא כ"ג - שבת, פסח, שבועות, יום תרועה, יום הכיפורים, חג הסוכות ושמיני עצרת.
ברם, הבדל אחד בולט קיים בין שתי הפרשות: בויקרא כ"ג ראש חודש כלל אינו נזכר, והדבר מובן, שהרי אין הוא "שַׁבָּתוֹן" ואין בו דין "מִקְרָא קֹדֶשׁ", כיתר המועדים. אולם בפרשתנו, בין תיאור השבת לבין תיאור יתר המועדים, נמצאת פרשת ראש חודש (כ"ח, יא-טו), ולא עוד, אלא שקורבנותיו מרובים ומקבילים לחלוטין לקורבנות חג הפסח וחג השבועות. מהי אפוא הסיבה להבדל זה בין שתי הפרשות?
נראה, ששתי הפרשות מבטאות את הפן הכפול של ראש החודש: מצד אחד, יש בו אופי של שגרתיות נטולת חגיגיות, בהיותו נעדר משמעות היסטורית או חקלאית כשבת וכשאר המועדים, ועל כן אין הוא נזכר בויקרא כ"ג. אולם מצד שני, ראש החודש מבטא את עצם קיומו של לוח שנה, שכל קיומו מותנה בקיומם של חודשים, המוגדרים על פי תחילתם, במולד הלבנה. ועל כן, ראש החודש ראוי להתייחסות מיוחדת, הבאה לידי ביטוי בקורבנותיו.
כך נכללים בפרשתנו שני זמנים בעלי אופי שגרתי יותר - השבת וראש החודש, יחד עם שאר המועדים. אך גם פרשתנו אינה מתעלמת מנימת השגרתיות בשבת ובראש חודש, והיא מציינת אותה בביטוי החוזר בשני זמנים אלו: "עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ" (כ"ח, י) ו"עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ" (שם, יד). אולם בשגרתיות יש עוצמה מיוחדת, ולעתיד לבוא, דווקא השגרתיות שבמועדים אלו תישמר - "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'" (ישעיהו ס"ו, כג).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת