יום השנה

למה זה היה דחוף להם? אני קוראת את הפסוקים המתארים את התעקשותם של הטמאים להקריב את קרבן הפסח יחד עם כל השאר, ושואלת מה הסיפור? למה זה כל כך חשוב?

בקריאה שנייה, אני שמה לב לתאריך – "בְמִדְבַּר-סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן" (א). מדובר בשנה אחת בלבד אחרי שהכול קרה. שנה אחת בלבד עברה מאז הטראומה הגדולה של מכת בכורות, הנטישה, המאבק, היציאה לחירות. החג וקרבנו הם למעשה הפעם הראשונה שבה חוגגים ישראל את הצלתם. בעבורם, חג הפסח אינו סעיף בשולחן ערוך המופיע פעם בשנה באביב ורשימת מטלות שיש לבצע, בשם ההלכה.

מבחינת הדור ההוא, דור יוצאי מצרים, מדובר באירוע מסדר גודל שונה לגמרי. 
כאשר קבוצת אנשים עוברת כברת דרך משותפת, נושאת ביחד בעול משותף, עוברת יחד תלאות וסבל, ברית נרקמת ביניהם, שאינה ניתנת להפרה. חג הפסח הוא הזמן והדרך לציין את הברית הזו, לחגוג אותה, לבכות, אם צריך, וגם לשמוח. הרחקתה של קבוצת אנשים מהטקס ההוא, דומה להרחקת לוחם מחבריו המשתתפים בטקס ציון יום השנה למלחמה, שמחים בניצחון, בוכים על הכאב ובעיקר – נזכרים בכל זה, יחד. אנחנו לא רוצים לעמוד מרחוק, אומרים הטמאים-לנפש-אדם. אנחנו רוצים ומוכרחים להיות חלק, "למה ניגרע?!" (ז).

והסוף היפה של הסיפור הזה: משה אומר להם: חכו, אני בודק. הוא שואל את ה' וה' נענה מיד ואת העדכון הוא מנסח כסעיף חדש בחוק הישן: "אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לה' בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ" (י-יא).

המקרה הפרטי הפך לכלל והשתלב בו בטבעיות. האדם (הטמא!) הצטרף ליצירת התורה שבכתב, ומעשהו מכאן ואילך, הוא השראה לדורות. כל דור, והפסח השני שלו.

באדיבות אתר 929