"ידבר עמים" או "נדיבי עמים נאספו"?

את מזמור מ"ז ניתן לחלק לשני חלקים (זאב ויסמן ב'עולם התנ"ך'), או לשלושה חלקים (עמוס חכם בפירוש 'דעת מקרא'). ונראה שלפי העניין ניתן גם לחלק את המזמור לארבעה חלקים: החלק הראשון (ב-ג) הוא כותרת למזמור כולו. החלק השני (ד-ה) עוסק בבחירת הנחלה לישראל ו"הדברת" העמים. בחלק השלישי (ו-ח) מופיעה קריאה לזמר לא-להים ובחלק הרביעי (ט-י) ה' מולך ו"נדיבי עמים" נאספים.

כיצד מצייר המזמור את היחס של הגויים כלפי עבודת ה'? בחלק השני המזמור עוסק בעם ישראל ובהושעת ה' את ישראל על ידי נתינת הנחלה והכנעת האויבים. לפי חלק זה לגויים אין נחלה באמונת ה', לכאורה, מכיוון שהם סולקו. בחלק השלישי מופיעה קריאת "זמרו" (שלוש פעמים) אך לא ברור מי הם אלו שמזמרים. אם נצמדים לחלק השני הכוונה כנראה לעם ישראל. אולם בחלק הרביעי והאחרון הגויים שוב נזכרים וגם במשפט הראשון שם נראה כאילו הגויים כנועים מלפני הא-להים: "מלך א-להים על גוים" (ט). אך מיד לאחר מכן ברור שההכנעה לא מדירה את העמים מלעבוד את ה': "נדיבי עמים נאספו עם א-להי אברהם" (י).

בנוגע לסיום המזמור זאב ויסמן ('עולם התנ"ך') מעיר כך: "האין זה סיום קצת מוזר לטקס מלכותי כה מרשים? שהרי מכמה בחינות מהווה סיום זה "נפילה" לעומת השיא שבפסוקים ח-ט: הלשון גולשת מפיוט לפרוזה בסגנונה, בתחבירה ובמשקלה. ולא זו בלבד, אלא שרב בה הסתום על המובן... מפני כך רבים הנסיונות לפרש את הכתוב פירוש דרשני ולא פחות מהם - הנסיונות לתקן את הכתוב" (עמ' 209).

לשיטתנו אין זו "נפילה" של המזמור אלא ההיפך הגמור: המזמור מייצג את התפיסה האוניברסאלית: גם לעמים האחרים יש מקום באמונת א-להי ישראל אף על פי שהם הוכנעו על ידי הא-ל, וזהו המסר המרכזי של המזמור. למעשה המסר הזה מופיע כבר בכותרת המזמור: "כל העמים תקעו כף... כי ה'... מלך גדול על כל הארץ" (ב-ג).