אחד מן התחומים המעניינים בלימוד התורה הוא הבנת טעמי המצוות. אדם שמבין את משמעותה של המצווה מזדהה עימה ורוצה לקיימה. אולם יש להדגיש כי מצד האמת איננו מסוגלים באמת לעמוד על טעמן ועומקן של המצוות. מתוך הבנה יסודית זו נעיין בטעמיה של מצוות שילוח הקן.
שלושה טעמים עיקריים נזכרו למצוות שילוח הקן:
האחד, לחזק בליבנו את מידת הרחמנות, שלא ניטול את האם מעל גוזליה, אלא קודם נשלחנה לחופשי, ורק לאחר שתתרחק מן הקן, ניטול את גוזליה (רמב"ן דברים כ"ב, ו, חינוך תקמ"ה, ועיין ילקוט מעם לועז דברים עמ' תתל).
הטעם השני, לנטוע בלבנו יחס עמוק של כבוד לשימור החי. היסוד החשוב ביותר לקיום מיני החי שבעולם הוא היכולת שלהם לגדל את הדור הבא. לשם כך ברא הקב"ה כל מין ומין עם תכונות שנועדו להבטיח את קיומו של הדור הבא. בתכונה הטבעית שעל פיה שומרת הציפור-האם על גוזליה או ביציה ישנו ביטוי עמוק של דאגה ומסירות לגידול הדורות. ואין ראוי שננצל את תכונתה הטבעית של האם, שהיא מגינה על גוזליה, כדי להצליח לצודה.
על פי הטעמים הללו, אפשר להבין את השכר שהבטיחה התורה למי שמשלח את הקן, שנאמר "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (ז), שכל הדבק במידותיו של הקב"ה ומרחם על מיני החי, יזכה לחיים טובים וארוכים. ויתר על כן אמרו חז"ל, שבזכות מצווה זו זוכים עקרים להיפקד, שכשם שהם כיבדו את דאגת האם לגוזליה, כך הם יזכו לגדל ילדים (דב"ר ו, ו; ילקו"ש ריש פרשת תצא).
עוד טעם נזכר בדברי המקובלים, והוא נוגע למצבנו הלאומי, שבעת שאנו משלחים את האם מעל בניה, והיא מצטערת על גוזליה ומטפחת בכנפיה, מיד עולה זכרונם של ישראל לפני אביהם שבשמים, ומתעוררים עליהם רחמים, שמעת שגלתה השכינה וחרב בית המקדש נתונים הבנים בצרה ובשביה, כיתומים וגלמודים, בלא אם ואב. ובאותה שעה מתעוררים רחמים גדולים על ישראל (ז"ח רות צד, ב, טעמי המצוות לרדב"ז ר"ו. ועי' ת"ז ת' ו' כג, א).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך ומאור הורוביץ מישיבת הר ברכה