המצורע הוא המשתלח משלוש מחנות ואילו הזב והזבה משתלחים רק מן המחנה השני ולא ממחנה ישראל, מהי הסיבה להבחנה זו? דומה כי בעוד שהזב והזבה יוצאת טומאה מגופם, הרי שהמצורע גופו טמא ולכן מצבו חמור יותר.
חז"ל מאפיינים את הזב והזבה כטמאים ש"טומאתם יוצאת מגופם" (נידה לב ע"א, ועוד). משמעות הכינוי הזה היא שטמאים אלו מהווים מקור לטומאה בעולם: הם מפרישים חומרים טמאים, וממילא גם הם עצמם טמאים.
למרות שטומאת המצורע חמורה מטומאת הזב, המצורע אינו נחשב לאדם ש"טומאה יוצאת מגופו". טומאת המצורע היא טומאה בגופו, ולא טומאה היוצאת מגופו. כראיה לכך, נתבונן בדמיון הקיים בין דיני המצורע לבין דיני האבל - "מצורע חשוב כמת": המצורע פורע את ראשו כשם שראשו של האבל צריך להיות פרוע, שכן המצורע מתאבל על עצמו. לכן הוא יושב לבדו מחוץ למחנה, כמת-חי. ואכן, הצרעת אינה מחלה הפוגעת באנשים, שהרי היא מטמאת גם בגדים ובתים. הצרעת אינה פוגעת באישיות האדם אלא בגופו; לא ב'גברא' שלו אלא ב'חפצא'. בכך מיוחד המצורע משאר הטמאים: הזב נטמא בשל הטומאה שיצאה מגופו, טמא המת אינו נטמא אלא בשל נגיעתו במת, ואילו המצורע - גופו הופך ל'מת'.
בתהליך טהרתו, צריך המצורע קודם כל לתקן את גופו שהפך - כביכול - לגוף מת. ללא תיקון גופו של המצורע - אין הוא יכול להיכנס למחנה ואין הוא יכול להתחיל את תהליך הטהרה. הזב, לעומת זאת, רשאי להתחיל את תהליך טהרתו מייד לאחר הפסקת הזיבה, שכן טומאתו נובעת מהזיבה היוצאת מגופו; ואף טמא מת רשאי להתחיל את תהליך הטהרה מייד. לפני התחלת טהרתו, המצורע חייב להביא שתי ציפורים (שאינן קרבן, ולכן הן אינן תורים או בני יונה ואין נדרש כהן לעשייתן), כדי לסלק את הגדרת המוות מגופו. לאחר הבאת הציפורים - גופו של המצורע מיטהר, מעמדו משתנה, מאותו רגע הוא אינו מוגדר עוד כמצורע, ולכן הוא רשאי להיכנס למחנה. תהליך הטהרה מושלם לאחר שבעה ימים, כאשר המצורע מביא את קרבנותיו כדי להתיר לו להיכנס למשכן, ומיטהר.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון