חשיבות הנתינה

משונה בקשת התרומה שבתחילת פרקנו מכל בקשת תרומות שבעולם. בנוהג שבעולם שהמתרים מקדים ושוטח בפני התורמים את תכניתו - איזה פרוייקט חשוב הוא רוצה לבצע, מה תועלת תצמח ממנו וכו' - ורק אז מציין הוא שהדבר לא יוכל להתממש ללא תרומתם. בפרקנו הסדר הפוך: בתחילה מופיעים הציווי לתרום ורשימה ארוכה של החומרים הדרושים, ורק אחר כך ייעודם - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (ח).

במשך מאות שנים שהה עם ישראל במצרים, שם נאנס להשקיע זמן ועמל בעבודת פרך, וכל שעשה שם - לא היה אלא בעל כורחו. בצאת עם ישראל ממצרים דאג עבורם ה' לכול: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (י"ד, יד); האוכל - המן והשלו - בא להם משמים; והקב"ה הוליכם ודאג לכל מחסורם. אפילו את התורה קיבלו באופן פסיבי לחלוטין ובכפייה גמורה ("כפה עליהם הר כגיגית"). צורת חיים זו של קבלה תמידית ללא נתינה גם הביאה אותם לדרישות ולתלונות כלפי משה וכלפי הקב"ה. על כן מצווה אותם ה' מיד לאחר כריתת הברית בסוף פרשת משפטים (שגם בה נטל עם ישראל תפקיד פסיבי בלבד) לתרום (כדעת ראב"ע ורמב"ן שפרשת תרומה מופיעה על פי סדרה הכרונולוגי, ולא כדעת כרש"י, הסבור שהציווי על המשכן בא אחרי חטא העגל): הדבר הראשון שעליהם לעשות הוא להתחיל לתת מעצמם - לתת ולא רק לקבל, אף בלי לדעת מה מטרת התרומה.

בתחילת הפרק כותב רש"י כי היו שלוש תרומות: שתי תרומות קבועות - בקע לגולגולת - ואחת "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (ב). שתי התרומות הן שני פנים של עבודת ה': האחד - מחויבות קבועה, דברים המוטלים על הכול בשווה ואין בהם בחירה והתנדבות; והאחר - התנדבות, דברים שבהם יש לכל איש המקום לסלילת דרכו המיוחדת על פי אופיו ותכונותיו האישיים.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא  באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון