האיסור 'לא ילבש' מוסב הן על הנשים והן על הגברים. חז"ל מבארים כי מטרתו למנוע ערבוב בין המינים. בחברה המבוססת על שיוויון בין המינים יש בהכרח צורך לאמץ את ההבדלה הזאת.
"לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" (ה)
מצווה זו מדגישה את הצד המפריד והמבחין בין נשים לגברים. בד בבד עם הכלל התלמודי הידוע של "תנא דבי ר' ישמעאל: אמר קרא 'איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם' (במדבר ה', ו) השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה; דבי רבי אליעזר תנא: אמר קרא 'אשר תשים לפניהם' (שמות כ"א, א) השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה" (קידושין לה ע"א), והקביעה מראשית הבריאה כי הן האיש והן האישה נבראו בצלם אלוקים וזכו לברכת הקב"ה "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א', כח) - התורה גם מטפחת את יסוד ההפרדה וההבחנה בין נשים לגברים. הבחנה זו באה לידי ביטוי בשני תחומים עיקריים: התחום האחד הוא תחום המצוות השונות שבין האיש ובין האישה, בין כשמדובר במצוות עשה שהזמן גרמן, ובין כשמדובר בענייני עדות ומשפט וכדו'; התחום השני הוא המצווה בה אנו עוסקים בפרקנו - החובה להבחין בין המינים ולמנוע מצב של טשטוש העולמות המביא לידי חטא ועוון. התורה חותרת לכך שלבוש מובהק של נשים יאפיין את הנשים ויהיה אסור על גברים, וכן להפך.
בְּשׂוֹרָה זו של התורה הולכת ומועצמת דווקא בתקופה שלנו. תקופתנו היא תקופת הפירוק והנסיון לבטל כל הבחנה מגדרית - בין בתפקידים החברתיים השונים ובין בלבוש ובצורה החיצונית. ואילו דרכה של תורה היא הפוכה לחלוטין. היא מחייבת מאוד את ההבחנות השונות: בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין כהן לישראל, בין גברים לנשים, בין תלמיד חכם לעם הארץ וכדו'. בנושא בו אנו עוסקים אנו צריכים שלא להצטרף לרפיון הקיים בביטוי החיצוני של הבחנה זו, אלא להפך: דווקא חברה שחיה בפועל מתוך הכרה עמוקה של חתירה לשוויון צריכה להיזהר מטשטוש ההבחנות; דווקא חברה שחיה בצורה מעורבת בין גברים לנשים צריכה לשמור עוד יותר על הלבוש המיוחד לנשים ועל אורחות ההתנהגויות המיוחדות של גברים כדי שלא לבוא לידי תועבה; פרקנו מהווה הזדמנות גדולה לחיזוק הלכות אלה, כדי לאפשר עולם בו גברים ונשים פועלים כאחד אך לא מטשטשים את ההבדלים ואת ההבחנות ביניהם, ולא מגיעים למציאות של תועבה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת אורות שאול