חסד ה' בטבע

המונח טבע (Nature) שהמילון מגדיר אותו בהגדרות מעין "הכוח המהווה את העצמים ועושה אותם כמות שהם" איננו מצוי במקרא, מאחר שהוא זהה לחלוטין עם המושג "א-לוהים", ואם כן, הטבע שהוא השתקפות פעולותיו של הא-לוהים בעולם שייך גם הוא לתחום היחסים שבין האדם לבוראו. אין האדם מתפעל מהרעם אלא מכוחו של הבורא הבא לידי ביטוי ברעם, ואם השמים מוריקים מטר סימן הוא שפקד ה' את האדמה ויושביה. לכן אין זה מפתיע אם בספר איוב - שכל מהותו דיון ביחס שבין הבורא לברואיו - מוקדש אולי המקום הנרחב ביותר בכל התנ"ך כולו לתיאורי הטבע. בספר זה מתואר הטבע משלוש נקודות הסתכלות שונות לחלוטין: הרֵעִים, איוב וא-להים.

גישת הרֵעִים: החסד שבבריאה

הגישה הראשונה היא גישת הרעים הרואה בטבע את השתקפות חסדו של האל.

אליפז, לאחר הציעו לאיוב לפנות בדרישה ובתפילה לאל, פותח בתיאור גבורותיו:

"עשה גדלות ואין חקר נפלאות עד אין מספר. הנתן מטר על פני ארץ ושלח מים על פני חוצות. לשום שפלים למרום וקדרים שגבו ישע" וגו' (ה', ט-יא).

לפי דעתו של אליפז מתבטאת גדולת ה' בטבע במעשיו לטובת המין האנושי - הורדת המטר, עזרה לחלש וכדומה. לכן המסקנה המתבקשת מדבריו: "אשרי אנוש יוכיחנו אלוה" (שם, יז), שהרי מלך חסד הוא, ורק טובת ברואיו לנגד עיניו.

גם אליהוא מתאר את הורדת המטר במגמה להדגיש את חסדו של האל:

"הן אל שגיא ולא נדע מספר שניו ולא חקר. כי יגרע נטפי מים יזקו מטר לאדו. אשר יזלו שחקים ירעפו עלי אדם רב" (ל"ו, כו-כח).

וכך בהמשך: "כי בם (=במטר וברעם) ידין עמים, יתן אכל למכביר" (ל"ו, לא).

מהי השקפתו של איוב בנושא זה? 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת