ספר שמואל מלמדנו צניעות וענווה. ראשונים בכך הם חנה ועלי המקבלים תוכחה בהכנעה, מוחלים על כבודם ומתרחקים מן הגאווה.

 

אפילו אם יהיו כל הימים דיו והאגמים קולמוסים והשמים יריעות וכל בני האדם פרשנים במיזם 929 – לא נוכל לתאר כדבעי את יופיו של ספר שמואל, ובעיקר שמואל א. הוא עדין, מדויק, מרתק, מצעיף, מעורר געגועים, מלא הוד ועתיר ענווה. שמואל, שאול ודוד – שלושת גיבורי הספר, הם דמויות צנועות להפליא. איש מהם לא הציג את מועמדותו לתפקיד תנ"כי או לכל תפקיד בכיר אחר. מועמדותם נכפתה עליהם. עד אז הם לא העלו אותה בדעתם.

חנה, האישה שמתניעה את סיפור הספר, מקרינה אף היא ענווה גדולה. כשעלי הכוהן מותח עליה ביקורת מעליבה, "עד מתי תשתכרין?" (יד), היא אינה משיבה עלבון תחת עלבון. לכאורה יכלה להטיח בו שמוטב להיות שיכורה מאשר מושחתת כמו ילדיו, ולהזעיק לעזרתה את כלי התקשורת דאז, אבל חנה נושכת שפתים. היא מוחלת על כבודה ומגוללת בקיצור נמרץ את מצוקת עקרותה. אפילו מתנצלת על חטא שלא חטאה: "מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה" (טז).    

עלי מכיר מיד בטעותו, כי גם הוא איש צנוע. בפרקים הבאים הוא יידע לספוג בהכנעה תוכחת נביאים קשה, ובפרקנו הוא מאמץ בהכנעה את הסברי חנה על פשר תפילתה החרישית. הכוהן הגדול אינו מתיימר לברך אותה מכוח סמכותו התורנית, כמנהג צדיקים ידוענים בני ימינו, אלא תולה את ישועתה בחסדי שמים בלבד: "אלוהי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו" (יז).

בשמים אכן נעתרו לה. אחרי שנים אחדות, כשחנה מתייצבת במשכן שילה עם בנה הבכור, מושא תפילותיה, היא מעלה על נס את הבחירה הא-לוהית בתכונת הצניעות ובצנועים: "מקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון, להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם" (ב', ח).

באדיבות אתר 929