בפעם הראשונה מאז נברא העולם יש חטא של ציבור, שנגרר אחרי מנהיגיו. אנשי דור המבול חוטאים בגילוי עריות שהוא שורש לכל החטאים, ואינם שבים בתשובה ועל כן מגיעה עליהם כלייה.
באשר לחטא, שבגללו נגזרה כליה על כל הדור, יש לומר שזה מעשה החטא הרביעי שהכתובים מפרשים והולכים.
הראשון - היה חטאם של אדם וחוה בעודם יושבים בגן עדן, והיה בדברים שבין אדם למקום.
החטאים השני והשלישי היו של בניהם (קין) ושל אחד מבני בניהם (למך לבית קין) בדברים שבין אדם לחברו, ששורשם ויסודם בדברים שבין אדם למקום.
ואילו פרשתנו מדברת במעשה החטא הרביעי. חטא זה לא היה של יחידים כי אם של רבים, של "האדם" כולו, ש"החל...לרוב על פני האדמה" (א).
בגוף הפירוש תפסנו את השיטה המפרשת שהלשון "בני האלהים", הבא במעשה החטא (א-ד) אינו אלא כינוי לשליטי הדור ומושליו ואת אלה קוראים הכתובים בפרשיית גזר הדין בשם "האדם". שליטים אלה ראו את עצמם כאלוהים העומדים מעל לכל חוק ומשפט ועשו כטוב בעיניהם הן בתחום שבין אדם לחברו והן בתחום הרגיש שבינו לבינה: "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" (ב) - גם באונס.
ובעקבות גדולי הדור ושליטיו הלכו ההדיוטות: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ... כי מלאה הארץ חמס מפניהם" (יב-יג).
וכתב ריש"ר: מכל פשעיהם לא הזכיר כי אם הזנות והניאוף, כי הוא ראש לכולם, וממנו ימשכו כל התועבות הגדולות. כי השטוף בזימה נקל לו לגזול, לכחש, לשקר ולרצוח נפש כדי למלא תאוותיו.
תחילה העניק להם ה' פסק זמן ממושך ('מאה ועשרים שנה'!), מעין הכתוב בנינוה. אלא שאנשי נינוה שבו "איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם" (יונה ג', ח). ואילו אנשי דור המבול לא שבו מדרכם הרעה, אלא להפך, המשיכו למלא את כל הארץ חמס. ולפיכך כתוב בסיום פסק הזמן "ויתעצב אל לבו" (ו), אל לבו של האדם ש"כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (ה).
רק נחמה אחת הייתה לו כביכול - שנמצא בדור 'איש צדיק תמים' אחד, וממנו עתיד ה' להשתית את האנושות החדשה.
נערך ע"י צוות אתר התנך, מתוך תנך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר בראשית עמ' קסה-קסז