עיון בפרשת המרכבה בספר יחזקאל מלמד שבבסיס מרכבת השכינה היו דמויות של שוורים. לאור זאת נראה שאהרן רצה ליצור עגל (שור) שיהווה בסיס סמלי לקב"ה. אולם העם לא הבין את כוונתו והחל לעבוד את העגל עצמו.
פרשת העגל היא מהקשות ביותר שעברו על עם ישראל. כיצד הידרדר עם ישראל, בהנהגתו של אהרן הכהן, לחטא כל כך חמור, זמן כה קצר לאחר מעמד הר סיני? הסברים רבים ניתנו לפשר הדברים, ואחד מהם ננסה לבאר בקצרה.
בסיומה של פרשת משפטים קראנו: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (כ"ד, י). תיאור זה מזכיר את תיאור ה'מרכבה' בתחילת ספר יחזקאל. יחזקאל רואה את החיות-הכרובים, שעל ראשיהן נמצא רקיע: "וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה... הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'" (יחזקאל א', כו-כח). מתוך השוואה זו הסיק הרמב"ן שבני ישראל ראו בהר סיני את הכרובים שתחת כסאו, כביכול, של הקב"ה.
מה היה מראה הכרובים? בתחילת ספר יחזקאל נאמר: "וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן" (שם, י). לעומת זאת, בהמשך הספר מתואר: "וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר" (שם י', יד). על דרך הפשט ניתן להסיק מכאן, שכְּרוּב=שׁוֹר. ואכן, הפועל כר"ב בארמית משמעו - חרישה.
אם, אכן, הכרובים הם שוורים, מקבל כל חטא העגל משמעות חדשה לגמרי. לאחר שבני ישראל ראו בהר סיני שהקב"ה שוכן, כביכול, על גבי כרובים-שוורים, הרי שניתן להבין את המחשבה שעמדה מאחורי מעשיו של אהרן. אהרן רק ביקש ליצור 'מושב' סמלי לקב"ה, בצורת עגל-כרוב, ולא ביקש, חלילה, ליצור תחליף לקב"ה. כשאמר אהרן לעם: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ד), הוא לא הצביע לעבר העגל עצמו, אלא למעלה ממנו, כשם שבמשכן שרתה השכינה מעל הכרובים-השוורים! והראיה, שמיד לאחר מכן נאמר: "וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לה' מָחָר" (ה) - הקב"ה נשאר א-לוהי ישראל גם בעיצומו של המעשה!
ברם, עם ישראל לא הבין את מעשהו של אהרן, וטשטש במהרה בין הסמל לבין דמותו של הקב"ה עצמו: "סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ח).
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת