פתיחת סיפור פסל מיכה מתארת אנשים תמימים המעוניינים לעבוד את ה'; אך מתוך בורות וחוסר בהנחיה כהנית הלכתית - עושים זאת באופנים אסורים ועוברים בכך על מצוותיו.
בפרקנו ישנן שלוש דמויות מרכזיות: מיכה, אמו של מיכה, והנער הלוי. שלוש הדמויות אינן מאופיינות כרעות להכעיס, להיפך - ניתן לראות שיש בהן סממנים רבים של יראת שמים: שם ה' שגור בפי אמו של מיכה; ומיכה בעצמו מתלהב ומתעדף את הנער הלוי על פני בנו שלו ככהן בבמה, מתוך נסיון להתקרב לציווי התורה המקרב את שבט לוי לכהונה.
אולם את כל אלו ניתן להגדיר כ"כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים". דבר זה בולט לנו בדברי אם מיכה על הקדשת הכסף: "הקדשתי את הכסף לה'... לעשות פסל ומסכה" (ג). למרות שכוונתו של מיכה היתה "לשם שמים" הוא גרם לאלפים ואולי רבבות לחטוא בעבודה זרה, פשוט מכיוון שהוא לא ידע שזה אסור.
את הפער הגדול שאנחנו מוצאים כאן, בין כוונותיו של מיכה לבין ידיעתו את ההלכה, ניתן לזקוף במידה רבה להיעדרות האב מהסיפור; אך מעבר לכך בולט חסרונם של הדמויות העיקריות שתפקידן ללמד את בני ישראל תורה ומצוות - הכהנים.
היעדרותם של הכהנים מקרב עם ישראל והתרכזותם במקום אחד - סביב המשכן בשילה, גרמה לפער גדול בין המטרות שאנשים כמו מיכה שאפו אליהן, לבין ידיעת ההלכה בפועל.
במובן מסוים, מצב עניינים זה מטרים את תיאור השחיתות שאפיינה את המשכן בפתיחת שמואל א' והניתוק של העם ממנו ומדבר ה' האמיתי - "ודבר ה' היה יקר בימים ההם" (שמואל א ג', א)
המרכז שנוצר בבית מיכה מלא בעקרונות נעלים של רצון להתקרב לה', הכנסת אורחים ודאגה לאחר; אך גם בעבודה זרה, הפרת שבועות ושטחיות. לעומתן במשכן בשילה קיימים שמירת ההלכה ולימוד התורה, אך המטרה האמיתית של המשכן וכהניו - לשרת את העם ולקרבם לה' - נזנחת בצד.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער