לארץ אין בחירה חופשית. אך היא שותפה לאדם ולמעשיו, לעם ולמעשיו. יחד עמו היא עתידה ליתן דין וחשבון לפני יוצרה.
"וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר אֲ--דֹנָי ה' כֹּה אָמַר אֲ--דֹנָי ה' לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת הִנְנִי אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם חֶרֶב וְאִבַּדְתִּי בָּמוֹתֵיכֶם: וְנָשַׁמּוּ מִזְבְּחוֹתֵיכֶם וְנִשְׁבְּרוּ חַמָּנֵיכֶם וְהִפַּלְתִּי חַלְלֵיכֶם לִפְנֵי גִּלּוּלֵיכֶם" (ג-ד)
בנבואה זו יחזקאל אינו פונה לבני יהודה, לאנשים, אלא להרים ולגאיות, לאדמה. החטא אינו רק חטא האדם, הוא גם חטא הארץ. כך הואשמה האדמה (בראשית ד') במעשה קין, בכך שפצתה את פיה לספוג את דמו של הבל ולהעלים בכך את מעשה הרצח. כך הואשמה הארץ (ויקרא כ"ו) בכך שלא שבתה בשנה השביעית בעת שהיו ישראל על אדמתם.
כאן מאשים יחזקאל את ההרים בכך שאירחו על גבם את המזבחות לגילולים. שממת אדמת ארץ ישראל בגלות היא בשל חטאה. גם את בשורת הנחמה עתיד יחזקאל (ל"ו) לחלק בין גולי יהודה לבין שממות ארצם.
לארץ אין בחירה חופשית, אך היא שותפה לאדם ולמעשיו, לעם ולמעשיו. יחד עמו היא עתידה ליתן דין וחשבון לפני יוצרה:
"וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ" (ויקרא י"ח, כה).
יחד עמו היא עתידה כאמור, להתנחם בעת שתבוא הגאולה.
"לָכֵן הִנָּבֵא עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת... וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (יחזקאל ל"ו, ו-ח)