חלוקת הפרק:
1. פס' א-ט: חטאי מנשה
2. פס' י-יח: הנבואה על גלות ירושלים
3. פס' יט-כו: מלכות אמון
 
1. פס' א-ט: חטאי מנשה

א. תיאור חטאיו של מנשה נעשה תוך כדי אזכורם של מלכים רבים: חזקיהו, אחאב, דוד ושלמה. ההשוואה לאחאב והניגוד בינו לבין שאר המלכים, מחדדים את מעשיו הקשים.

ב. כפי שמתאר הכתוב בפסוקים ג-ז, מנשה מבטל את מעשיו של חזקיהו, שהסיר את הבמות, ובדומה לאחאב, הוא לא רק מאפשר את כניסתה של האלילות לממלכה אלא הופך אותה לעניין רשמי וממלכתי. השאלה הגדולה היא מדוע נהג כך מנשה? הרב יואל בן נון הציע שהדברים קשורים למסע סנחריב. למרות הצלת ירושלים, יהודה כולה ספגה מכה קשה בשל מרד חזקיהו באשורים. מיד לאחר מותו פעלו אנשי החצר (שהמליכו את מנשה בגיל 12 בלבד) על מנת להיכנע לאשור ולחזור ל'קו המדיני' של אחז לפיו יש להיכנע כניעה אקטיבית לאשור.

2. פס' י-יח: הנבואה על גלות ירושלים

א. האיום כאן הוא חד משמעי והוא לא נאמר לפני כן בצורה שכזו: חורבן ירושלים יבוא בעקבות מעשיו של מנשה. גם ירמיהו (ט"ו, ד) מאשים את מנשה בחורבן.

ב. בפסוק יא הכתוב האשים בחורבן את מנשה ואנשי יהודה, אותם הוא החטיא. בפסוק טו המבט מתרחב והחשבון כולל את כל חטאי ישראל מאז יציאת מצרים וכלשונו של המצודות דוד: "ולכן עתה נתמלאה הסאה".

ג. פס' טז – שפיכת הדם מוזכרת גם להלן כ"ד, ד. סביר להניח שרבים מאותם הנרצחים היו עובדי ה'. אכן הגמרא בסנהדרין קג עמוד ב דורשת שמנשה הרג את ישעיהו הנביא.

ד. יש לציין שבעוד שספר מלכים מספר אך ורק על חטאותיו של מנשה, הרי שבדברי הימים ב פרק ל"ג מסופר גם על הגלייתו של מנשה לבבל וכניעתו לפני ה', בעקבות כך. על פי המתואר שם לאחר חזרתו לירושלים הוא חוזר בתשובה ומסיר את האליליות מירושלים. (על פשר הפער בין הספרים ניתן לשמוע בשיעורו של הרב יעקב מדן)