במחלוקת קרח, משה מופיע פעם אחר פעם כנביא הפועל על פי שיקול דעתו, וה' נענה לו ומחולל נסים כפי שגזר. מדוע דווקא כאן משה פועל על דעת עצמו ולא על פי הנחיה אלוקית מפורשת? וכיצד עלינו להתייחס למעשים שהנביא עושה לפי שיקול דעתו?
במרד קרח דתן ואבירם נשללת לראשונה (וגם לאחרונה) שליחותו של משה. אם משה איננו שליח ה', הרי שכל מעשיו הם ביטוי למנהיגות אנושית רגילה: הם נובעים ממניעים אנושיים, הכוללים נגיעה אישית, רדיפת שררה וטעויות בהערכת המציאות ובחיזוי העתיד.
כיצד צריך נביא, הנאשם בכך שאינו שליח ה', להתמודד עם טענה זו?
לכאורה, עליו לטעון בתוקף שכל מעשיו נעשו בהוראה מאת ה', ושהוא לא פעל שום פעולה על דעת עצמו אלא שהתמודדות מעין זו אינה מבטאה את האמת: הנביא בישראל איננו כלי בלבד להעברת דבר ה' אל נמעניו, אלא הוא שותף פעיל במאמצים להשגת מטרתה של שליחותו.
ובכן, כיצד עלינו להתייחס לאותם מעשים שעושה הנביא על פי שיקול דעתו במסגרת תפקידו הנבואי? התשובה על כך היא שכאשר מעשים אלו מכוונים לדעת המשלח, ייאמר עליהם במקרא לא אחת כי נעשו בדבר ה'.
משה עומד בפני הצורך לאַמת את שליחותו הנבואית בפני המערערים עליה. אין מדובר כאן בשליחות בעניין מסוים אלא בכלל שליחותו.
שליחותו של משה, כמו שליחותם של נביאים אחרים, כוללת בתוכה גם מעשים שעשה או שעתיד הוא לעשות על פי שיקול דעתו. גם מעשים אלו נעשים בדבר ה', והם חתומים בחותם הנבואה. בבואו לאמת את שליחותו, ראוי הדבר שדווקא את המעשים מן הסוג הזה יאמת משה. וכיצד יעשה זאת? כיצד יבאר למערערים כי אף כאשר הוא פועל על פי שיקול דעתו יש למעשיו אלו ערך נבואי גמור כמעשה ה'? התשובה ברורה: בכך שיפעל ללא הנחיה נבואית, וה' ישלים את חפצו במעשי נס מרשימים שיוכיחו לכול כי למעשיו העצמיים של משה יש גיבוי א-לוהי גמור.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון