חושך שבטו שונא בנו

הפסוק "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ - שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ - שִׁחֲרוֹ מוּסָר" (כד) הפך לפתגם שגור על לשוננו. פתגם זה יכול להתפרש בכמה דרכים שונות, לפי כמה משמעויות שונות של המילה "שבט" ושל המילה "מוסר":

1. שבט = מקל שמכים בו,  מוסר = ייסורים.

לפי פירוש זה הפסוק מלמד על חשיבותם של העונשים המכאיבים - גישה שהיתה רווחת בחינוך הילדים והתלמידים עד לפני דור או שניים: "המונע מבנו שבט מוסר, הנה לשנאה תחשב, כי סופו יצא לתרבות רעה וימות בעונו... האוהב את בנו, מייסרו בעת השחר" (מצודות).

הפסוק אינו אומר שצריך תמיד להשתמש בעונשים גופניים, אלא רק שלא צריך לחשוך ולמנוע אותם. פסוקים אחרים בספר משלי מלמדים שהדבר תלוי באופיו של הבן - ייסורים גופניים מתאימים לבן כסיל אך לא לבן חכם או נבון. אם כך, ייתכן שהשינוי בגישה החינוכית בימינו נובע מהעליה ברמתם השכלית של הילדים - היום יש פחות ופחות ילדים כסילים שראוי להכותם. 

ויש שפירשו: "השונא, הוא שהגיע למצב שכבר צריך להכותו והוא נמנע מכך מתוך חוסר יכולת לעמוד מול בכייתו. האוהב חייב להביא את בנו למצב שלעולם לא יזדקק להכותו, אלא יקדים תמיד להסביר ולהדריך לפני כל בעיה שעלולה להיווצר" (מקור לא ידוע)

2. שבט = משל לסמכות ושלטון, מוסר = ביקורת ותוכחה שמטרתם להסיר תכונות רעות.

לפי פירוש זה הפסוק מלמד על החשיבות של הצבת גבולות ומסגרות לילדים ולתלמידים (ראו מאמרו של י. איזנברג). 

3. שבט = משפחה.

""חושך שבטו" - חושך סביבתו ומשפחתו... לילד יש זמן מרדותו... לא להתנגד למרד זה אלא לראות ולהתחבר לנער כדי שנהיה במחנהו ולא ימרוד בנו - ההורים. אב שאינו נמנה עם מחנה ילדו המורד, מוצא עצמו כחלק ממה שהנער מורד בו, וכך יוצא לתרבות רעה, והאב - סופו ששונא את בנו ומתייסר" (ברק נגבי).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר הניווט בתנ"ך