ספר עמוס מסתיים בנבואה על חורבן מוחלט של ממלכת שומרון בגלל הכשלים המוסריים בחברה ולא בגלל אלו הדתיים. ועם כל זאת ולמרות העונש הטוטאלי הנביא עמוס לא יכול שלא לסיים את ספרו גם עם מעט נחמה.

 

הגענו לסיומה של השאגה מציון והקריאה מירושלים שהחלו להישמע בפרק א'. כעת ה' אינו מסתפק בקריאות ובשאגות – הגענו לשלב המעשי, הלחיצה על הכפתור, להרעיש את אמות הספים כתגובה על מעשי העוול של ממלכת ישראל.

כן, אותם הבוטחים בהר שומרון, שניתן היה לצפות שהביקורת כלפיהם תהיה על ריבוי העבודה הזרה מבאר שבע ועד דן, חוטפים דווקא על עושק הדלים. ומה עונשם? – חורבן מוחלט. "לא ינוס להם נס ולא ימלט להם פליט!" (א) חורבן ממנו לא קמה ממלכת ישראל עד היום הזה.

ואיפה ה' בוחר למסור את הודעת הפורענות על הנקמה הקשה? "ראיתי את אדני ניצב על המזבח" (א) - על גבי אותו מזבח בבית אל.

מי שמוכר בכסף אביון בעבור נעליים פשוט אין לו זכות קיום, גם אם אנחנו בימי ירבעם בן יואש המרחיב את הממלכה לשיאה.

הרבה לפני הקרבנות ומצוות שבין אדם למקום, יש צורך להיות בני אדם. מי שכושל מוסרית אין לו כל עדיפות על בני כוש! יציאת מצרים הופכת אתכם למיוחדים? בחלומות! גם את הפלשתים הבאתי מכפתור. ולכן נבואת החורבן היא טוטלית.

אבל גם עמוס אינו יכול לסיים בכזו פורענות, ולמרות העונש הטוטאלי הזה על ממלכת שומרון, אי אפשר לסיים בלי נחמה. סוכת דוד הרעועה עוד תקום ותעמוד כימי עולם. הערים הנשמות עוד ייבנו והשפע עוד יבוא עלינו. בימי העונש הארץ תימוג, אבל בימי השפע הגבעות תתמוגגנה, במקום נתישה תהיה נטיעה.

הן החורבן והן השפע מבטאים את נוכחות ה' בעולם ושמו נקרא עליהם: "וישפכם על פני הארץ ה' שמו" (ו) "למען יירשו... אשר נקרא שמי עליהם" (יב). המסר ברור - יום ה' יכלול הן את הדין והן את שפע החסד.

באדיבות אתר 929