חוף המבטחים של החיים

הפרק שלנו עוסק בחוף המבטחים של החיים. הוא קורא לכל אדם להתעודד. להישען על ה' ולא לפחד. ה' אורי וישעי - ממי אירא? ה' מעוז חיי - ממי אפחד? בקרוב עלי מרעים... - המה כשלו ונפלו! אם תחנה עלי מחנה (אם תבוא מלחמה) - אני בוטח בעצם הפנייה שלי לאלוקים! זה דבר מדהים שהפנייה עצמה, ההרפיה, היא המושיע הפנימי שלי. דווקא הבקשה שלי לישב בבית ה' כל ימי חיי, לכאורה בלי כל מעש, מספיקה כדי להניח את דעתי ולבטוח ללא גבול במושיעי ואורי.

הישיבה בתוך דירת הארעי של אלוקים מספיקה לי כדי לשבת ולהביט בבטחה מלמעלה על אויבי, ולמלא פי שירה וזמרה לאלוקיי. ובקשתנו - שיישאר הדבר כך. שתמיד ישמע ה' קולי. שאפילו אם אנטש חלילה על ידי כל ידידיי, ואפילו קרוביי והוריי, יהיה לי תמיד הביטחון באלוקי וצור ישעי שבצלו תמיד אוכל לחסות.

לפני מספר שנים, כשהתחלנו דפנה (זכרונה לברכה) ואני את תהליך האומנה, שלחו אותנו ליומיים הכשרה והכנה לאומנה. ביום השני אחת המנחות נתנה לנו תרגיל, לרשום על מספר פתקים שהיא נתנה לנו את מעגלי התמיכה שלנו. למשל: משפחה, חברים, שכנים וכדומה.

כל אחד התבקש לרשום את הקרובים לו ביותר מבין המעגלים על כ-4 פתקים. לאחר שכתבנו ביקשה המנחה מכל אחד לתת לה פתק אחד שעליו היינו "מוותרים" אם לא הייתה לנו ברירה. בצער נאלצנו לוותר על אחד המעגלים ושיתפנו בתחושות ובהתלבטויות. לאחר סבב זה נעשו עוד שני סבבים נוספים כך שלמעשה נותרנו רק עם פתק אחד ביד.

בשלב הזה התחילה המנחה עוד סבב נוסף ובו ביקשה ממני את הפתק האחרון. הבקשה שלה נועדה להמחיש את מה שעובר על ילדי האומנה שמאבדים את כל מעגלי התמיכה הטבעיים ונאלצים להקים יש מאין מעגלי תמיכה חדשים בעזרת משפחות האומנה.

בשלב הזה אני סירבתי לתת לה את הפתק האחרון שהיה בידי. טענתי שאי אפשר לקחת ממני את מעגל התמיכה הזה. הוא תמיד שם ויהי מה! על הפתק שלי היה כתוב "אלוקים".

גם אם אפילו "אבי ואמי עזבוני" - אלוקים לעולם אינו עוזב. "ה' יאספני" (י).

אני פתחתי את ביתי, סוכה קטנה שכזו, בפני שני ילדים. למדתי מאלוקים שגם זה נותן ביטחון. יהי רצון שישלים ה' מלאכתי ויזכו כל ימיהם לבקש לישב בבית ה' ולבקר בהיכלו.

באדיבות אתר 929