חוסר אחריות

אחימלך הכהן מבין מיד שדבר מה אינו כשורה, שהרי הופעתו של דוד יחידי, בלא פמליה, מעוררת תמיהה. סביר להניח, שאחימלך חשש ממה שבאמת קרה בסופו של דבר – שסיוע לדוד ייתפס כמעשה בגידה במלך שאול. כבר מתחילת הפרק מעיר המקרא את תשומת לבנו לכך שדוד סיכן את אחימלך. מסתבר, שדוד הבין כי אחימלך לא ישתף עימו פעולה אם ידע את האמת, ועל כן שיקר לו.
בהמשך, דוד מתנהג כמי שאחזו בולמוס, כלומר: כאדם הפועל מתוך לחץ לא רציונלי. הביטוי לבולמוס זה היה לא רק בכך שדוד ביקש לאכול מלחם הפנים, ולחץ על הכהן לתת לו את הלחם; עצם העובדה שהיה מוכן לסכן את חייו של אחימלך, הוכיחה שדוד לא פעל כאן מתוך שיקול דעת ראוי.
בנוסף לכל זאת, הכתוב מציין את הימצאותו של דואג האדומי במשכן. בנקודה זו מגיעה הביקורת על התנהלותו של דוד בסיפור לשיאה. מלבד הזהירות הנדרשת בלאו הכי בסיטואציה הנוכחית, הרי שבשעה שנושא משרה בכירה במלכותו של שאול נוכח במקום, נדרש משנה זהירות. אך דוד לא רק שאינו נזהר, אלא מבקש מאחימלך את החרב של גלית ובכך מטיל אחריות גדולה על אחימלך, שאינו מודע לכך שהוא נותן נשק למי שהמלך רודף אחריו. מן הדברים נראה, שאחימלך אינו שש להעניק את החרב לדוד, אך מאפשר לו לקחתה בעצמו.
יש גם פן סמלי בכך שדוד לוקח את חרב גלית. היה זה דוד עצמו שעמד מול חרב זו ואמר "כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' כי לה' המלחמה" (י"ז, מז). והנה, כעת, מסכן דוד את אחימלך על מנת להשיג את אותה חרב. עניין זה מסכם את כל הפרשייה: דוד בוחר בחרב, כאמצעי חיצוני, במקום ללכת על פי דיני התורה והמוסר המתבקשים.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון